בתוכנית בישול-ריאליטי אמרה המתמודדת שהגיע לחצי גמר: "הזכייה בתוכנית תיתן לי את ההוכחה שאני באמת טובה." למועמדת יש מסעדה מצליחה, היא הוציאה ספר בישול ובטח יש לה מי יודע כמה עוקבים וחברים ברשתות החברתיות. אבל לדבריה, הזכיה בתוכנית, זה מה שיוכיח לה שהיא באמת טובה.
מתי יודע אדם שהוא טוב במה שהוא עושה? מה נותן לי אישור להצלחתי? כשכותבים עלי בעיתון או באתרי האינטרנט? כשיש ביקוש למה שאני עושה? כשאומרים לי שאני טובה? כשאני מקבלת מדליה או פרס? או אולי כשאני נהנית ממה שאני עושה?
התשובות הן רבות, והתשובה הנכונה נמצאת במקום שהלב שלי נמצא.
למקום המחפש אישור ימימה קוראת: אי ביטחון של הרגש. הרגש המטיל ספק, תחושת חוסר הוודאות. זה הרגש שמוביל אותי לחשוב שאני לא מספיק טובה, לא מספיק אהובה, לא מספיק מוערכת, טועה, חלשה, נכשלת. הספק המכרסם והמפורר כל תחושת ביטחון.
כשהספק מוביל אותי לא משנה מה המציאות אומרת: גם אם יש לי מסעדה, גם אם יש לי 10 מסעדות. עדיין אחפש אישור לכך שאני טובה בבישול.
גם אם כולם אומרים לי שאני יפה, גם אם אני יכולה ללבוש כל מה שהאופנה מכתיבה, עדיין אחפש את הלייק הבא לכל תמונה ומחמאה מכל מבט.
הספק קיים בנו וכדאי להכיר אותו. להכיר אותו לא כדי להאמין לו אלא כדי לתחם אותו. כדי לקרוא לו בשמו: מקום של החסרה ולתת לו מה שחסר לו: פרגון לעצמי, הכרה ליכולתי, ידיעת ערכי, רגש לקיומי.
מול הספק אני יכולה לשים את השמחה שנובעת מעשיה שטובה לי, את האהבה שאני חשה כשאני במקומי, את השקט שקיים במערכת האישית ברגע של דיוק.
עפ"י ימימה זו מלאכה פשוטה: הרי רק אני מכירה את עצמי, יודעת איפה טוב לי ומה משמח אותי. זה רק העומס שקשה, מקשה את הלב והמחשבה.
הלימוד ההכרתי, ההתקרבות לעצמי, ההסכמה לתת לעצמי ולא לחפש נתינה חיצונית, ממיסים בכל פעם שכבת ספק נוספת. מחזקים בכל פעם את ההכרה לתוצאות: מה שכבר יש לי הוא בעל ערך, בעל מקום, קיים ומתגשם.
אפשר ללכת לתחרות כדי להצליח, אבל לא לשכוח שהגעתי לתחרות בתור מצליחה. אפשר לחפש את הלייק הבא אבל לזכור שמתחברים אלי כי אני כבר אהובה, אפשר לרצות לקבל מחמאה, חיזוק, מילה טובה, זה בוודאי נעים. אך לא מחליף את החוזק הפנימי שקיים גם אם המילה לא נאמרת.
להזין את הלב, לחדש את ההבנה, להסיר את החסימה- ופתאום אין ספק בקיום והבית הפנימי, הנפש- נושאת שלום.
חודש טוב ומלא אור לכולם.