כבר שנה הוא תלוי על המקרר. צו גיוס לשירות הביטחון של גריבי תמר.
התאריך הוא ה10 באפריל 2019, תאריך שנראה לנו כל כך רחוק שהוא בטח לא יגיע. והנה הוא הגיע.
מחר ב8.00 בבוקר, הבת הקטנה שלי, המתנה שקיבלתי לפני תשע עשרה שנה, תתייצב בלשכת הגיוס, תקבל מדי חאקי ותהיה שייכת לצבא הגנה לישראל.
ואני? אני כבר שבועיים דומעת. מרגישה איך היא הולכת ומתרחקת, הולכת ונשמטת מאחיזתי. אני רוצה בחזרה את הילדה הקטנה שאת תלתליה סרקתי מדי בוקר בזהירות כדי שלא יכאב. אני רוצה בחזרה את תלמידת בית הספר שהיתה מכינה שיעורים על המדרגות, אני רוצה בחזרה את הנערה שהיתה חוזרת מבית הספר ומספרת לי כמה בית ספר לא בסדר, אני רוצה בחזרה את המדריכה בצופים שהיתה אופה עוגיות לחניכים ולא מוצאת זמן לשטוף את הכלים. אני רוצה בחזרה את כל מה שהיה, ולא יכולה לקבל.
ימימה אביטל אמרה "חסימה מלווה בחסימות רבות, הבנה מעמיקה מלווה בפתיחויות רבות."
הלב שלי חסום למציאות, הקשב שלי חסום למה שקורה, הרצון שלי רחוק מהמתרחש עכשיו והמחשבה שלי מתנגדת למה שמגיע. החסימה הזאת גורמת לי כאב וסבל, היא הופכת אותי להיות עצבנית וחסרת סבלנות, אין לי דרך להתקרב אל הדרך החדשה, אל המציאות המשתנה.
אני זקוקה להבנה חדשה, להבין את המתרחש.
אני זקוקה לקבלה. לקבל את הקושי שלי, לקבל את הנפרדות שלה.
אני זקוקה להסכמה. להסכים לשינויים של החיים, לחוקיות הצמיחה. אי אפשר לעצור את הזמן, אי אפשר לעצור את ההתפתחות, אי אפשר לעצור את ההתחדשות. הכל מגיע בזמנו. הכל לטובה.
כדאי לקבל. לקבל באהבה, בשמחה, לחבק את התינוקת שהפכה לחיילת. להתגאות בה ולדעת שהיא ממשיכה במסעה, ואני מלווה מרחוק.
"לכי ילדה אהובה אל חופים רחוקים, אל חלומות אחרים
יש עוד דרכים שאותן לא עברו מעולם
לכי לשם.
קחי לך ילדה אהובה את תרמיל האתמול
יש בו כמעט את הכל
לכי ילדה אהובה, כי עוד לא מאוחר
אל המחר.
לא, לא, אל תשכחי,
גם כשעצוב לך יש לך אותי
לא, לא, אל תשכחי
אני כאן. " (צוף פילוסוף)