הקשר הזה היה כל כך חשוב לי. כמה השקעתי בו: נתתי מעצמי, הקשבתי, הייתי זמינה תמיד, תמכתי, התקרבתי- אבל הצד השני הלך והתרחק.
הפרויקט הזה, כל כך קיוויתי לו. השקעתי שעות של עבודה, עוד יותר שעות של מחשבה, השקעתי גם כסף, גייסתי תמיכה, הייתי מלאת התלהבות- אבל הוא לא יצא לפועל.
החופשה הזאת כמה רציתי אותה. חלמתי עליה, דמיינתי אותה, ספרתי את השעות והדקות עד שתגיע- אבל בסוף הכול התבטל והיא לא התממשה.
כשאני רוצה שיקרה משהו והוא לא קורה, כשאני מצפה- אני מתאכזבת. מתאכזבת וכועסת, מתאכזבת ומאשימה, מתאכזבת ומחפשת ישועה.
האכזבה-
כמה היא קשה, כמה היא שוברת. היא מוחקת כל טוב שקיים, כל תקווה וכל שמחה. היא לוקחת אותי מטה ומשכיחה ממני את כל מה שלמדתי, את כל הטוב שאני מכירה.
נכון שקשה כשהקשר לא מצליח, כמובן שמעציב שהפרויקט לא התממש, שהחופשה בוטלה. יש משפט המיוחס ללאונרדו דה וינצ'י שאומר: "הניסיון מוכיח כי מי שמעולם לא סמך על איש, לעולם אינו מאוכזב." אז זה העניין? לא לסמוך על איש? לא לקוות לדבר? זה אולי קצת קיצוני.
אולי יותר נכון לומר: "הניסיון מוכיח כי מי שלא תלה את אושרו באיש/ בדבר אחר, לעולם אינו מאוכזב"
האכזבה באה משורש כזב. כלומר האושר שהיה תלוי בדבר או במישהו אחר הוא כזב. זה אינו האושר האמיתי, זו אינה השמחה האמיתית. זו לא אמת כי היכולת שלי לא נעלמה כשהפרויקט נעלם, האהבה והאכפתיות לא פגה כשהשני התרחק, וההנאה שלי מהזמן החופשי עדיין קיימת גם כשהחופשה מבוטלת. בתוכי תמיד קיימת האהבה, היכולת, האכפתיות, ההנאה, השמחה. הן תמצאנה דרכים אחרות לבוא לידי ביטוי, אם לא אחסום אותן ע"י האכזבה.
מעבר לתחושה הרגעית, האכזבה אוחזת בָּדבר שלא מומש, בקשר שלא התקיים, במה שאין. אוחזת ואינה מרפה. כך היא מטשטשת לי את הראיה.
אני לא רואה כיוון חדש שנפתח, אני לא רואה מקום שהתחזק בתוכי, אני לא רואה את היש. האכזבה חוסמת ונועלת אותי בקושי, ומשם אף אחד אחר לא יוכל להוציא אותי.
אז כשאני מאוכזבת, אני מוזמנת לראות איפה רציתי יותר ממה שהיה, איפה כיוונתי למטרה הלא נכונה, איפה דרשתי במקום להביא מתוכי.
האכזבה מסמנת לי לחשב מסלול מחדש, לחפש את הנתיב חזרה לעצמי, להניח למה שמסיט אותי מהדרך שלי ולהודות על הקיים.
"אכזבות הן דרכו של אלוהים להגיד: ״יש לי משהו טוב יותר בשבילך״. היה סבלני, חייה את החיים, האמן."