יום כיפור חלף ביעף, כמו רוח סתווית מרעננת, כמו חיוך של אהוב. יום כיפור חלף ביעף והשאיר אותי מעוּררת ומהורהרת. מה קרה לי ביום הזה? תחושות רבות עברו בי: אהבה גדולה לנמצא, געגוע גדול למי שאיננו, בושה על כל ההפרזה, עצבות מכל ההחסרה, שימחה על המתאפשר. ומה נשאר בסוף? עייפות, התרוקנות, מקום להתחדשות, ומקום נוכח בעולם הזה. יום כיפור הזה היה שונה מיום כיפור שעבר, וזה שלפניו ושלפניו, כי אני שונה מהשנים הקודמות. יכולה לקבל אחרת, להסתכל אחרת, להודות אחרת (בשתי המשמעויות), להתחזק אחרת. אני מוצאת את עצמי היום, אחרי כיפור, יותר מכונסת, יותר מבקשת להמשיך את השקט, יותר ממתינה לאנרגיה שתחזור. יותר מסכימה להיות חסרת השראה, חסרת אנרגיה, איטית. נהנית להתעסק במטלות הבית, בעשיה למען המשכן הפרטי שלי. נהנית לשבת בגינה ולהרגיש בטבע הפרטי שלי. נהנית לא לצאת ולהתחזק ממה שיש מסביבי. יום כיפור חלף ביעף וסימניו עוד נשארו בתוכי. לא ממהרת למחוק אותם, לא ממהרת לחזור לשגרה. ערב, בוקר, ערב, בוקר נוכחת במה שיש.
יַעֲלֶה אֶנְקָתֵנוּ מֵעֶרֶב וְיָבוֹא אֵלֶיךָ מִבֹּקֶר וְיֵרָאֶה אֵלֵינוּ עַד עָרֶב.