פרסריטה הוא שם של תנוחת יוגה, התנוחה האהובה עלי, אולי היחידה שאני ממש אוהבת. בכל פעם שמגיעה התנוחה הזאת בתרגול אני מרגישה שקיבלתי פרס (וככה אי זוכרת את שמה). חשבתי בתרגול הבוקר למה אני כ"כ נהנית ממנה והבנתי, בתנוחה הזאת אני לא צריכה להחזיק כלום. אני מתמסרת לכוח הכובד, נמשכת לרצפה, משחררת את הגב, את הזרועות, את הראש. בתנוחה הזאת אני לא נושאת בעול. זה שיקף לי כמה אני בהחזקה במשך היום. אפילו כשאני לבד, אפילו כשאין לי מחויבות כלפי אף אחד- אני צריכה. כל הזמן אני צריכה לעשות משהו, אני צריכה להיות בטוב, אני צריכה לתכנן, להספיק, להגיב, לדעת. אני נושאת את המשא (במסע החיים) בהחזקה מתמדת. גם בתוך תרגול יוגה אני בהחזקה: מכווצת, מכניסה, מרימה, מורידה, משקל על הכתפיים, על רגל אחת, הלוחמת, העץ, הכלב... עבודה, עבודה, עבודה. והנה יש תנוחה שאומרת: את לא מחזיקה כלום, אין כלום על כתפייך, את לא במסע. תתמסרי לכובד. מותר להיות בכובד. איזו בשורה מקלה, מותר להיות בכובד. לפעמים אני בכובד. לא חשובה הסיבה, אם היא חיצונית או פנימית. לפעמים אני בכובד ולא מצליחה לקום. באה תנוחת פרסריטה ואומרת, נהדר, זה בדיוק מה שאת צריכה לעשות, להתכופף עם הכובד ולהתמסר לו. לנשום ולנוח בתוך הכובד, לא להחזיק כלום, לא לחשוב על כלום. כמה טוב שבתוך מסע החיים, בתוך התרגול היומיומי מגיע גם הפרס- המקום בו אפשר להיות כבדה, משוחררת, מאושרת. שיהיה יום פרס לכולם.
top of page
bottom of page