היום השני- תודה על החופש. היום, יום השואה, כל ערוצי התקשורת מוצפים בסיפורים של שורדי השואה, אלה שהצליחו לעבור את התקופה המבעיתה והנוראה ולהגיע אל החופש. אנחנו עוברים את היום הזה בתקופה שהעולם חש שנלקח ממנו החופש. אם אי אפשר לעלות למטוס ולטוס, אם אי אפשר לקנות איפה שרוצים, אם אי אפשר לחבק את מי שרוצים, אי אפשר לעבוד- האם החיים שלי חופשיים? בא יום השואה, עם עדויות השורדים ואלה שלא שרדו, ומלמד אותנו שהחופש תמיד קיים. החופש להיות בן אדם, לנשום, לחיות, לשמוח. החופש לבחור בחיים בכל מצב, החופש לדעת מה האמת שלי, איפה הכוח שלי. החופש להיות אני. המשורר שאול טשרניחובסקי כתב בשירו הנבואי אני מאמין (שחקי שחקי):
כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת, לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז, כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז. רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל, יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל; לֹא בָרָעָב יָמוּת עֹבֵד, דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל.
היום אני מודה על היכולת להשליך כבלי הבל מחשבתיים שמצמצמים את רוחי ואת נפשי, על הדרור שמרומם את הנפש למחוזות חדשים ועל הרוח האנושית שמוצאת את דרכה אל החופש ביצירתיות, באומנות ובאמונה.
היום השביעי- תודה ליוגה
תרגול יוגה לא היה עולם התרגול המועדף עלי. הוא נראה לי איטי מדי, מצריך גמישות מדי ומתאים לאנשי השאנטי העומדים על ראשם, לא לי המסורבלת, הממהרת, הדינאמית.
כשאחותי התחילה ללמד יוגה התקרבתי יותר, אבל עדיין לא התאהבתי, בהמשך הצטרפתי לתרגול אחד בשבוע, בין שאר האימונים שעשיתי.
ואז הגיעה הקורונה ונהיה לי המון זמן פנוי ואיתו הגיעו אלי הרבה סרטונים לתרגול. תרגול יומי, תרגול דינמי, תרגול עמוק, תרגול רגוע, כל סוג שארצה. וככה התמכרתי.
היום אני רוצה להודות למורות שלי ליוגה
ומירה Mira Artzi Padan
על שחיברו אותי לתרגול מסוג אחר. על האפשרות לנוח, להתרווח, להתחזק להעמיק ולצאת לעולם עם הבנה חדשה.
לאחר שעה של תרגול החיים הרבה יותר נחמדים.
"יוגה לא משנה את הדרך שבא אנו רואים דברים, היא משנה את האדם שרואה" ( ב.ק.ס איינגאר)
היום התשיעי- תודה לחיילות ולחיילים
לפני שנה וחצי טיילתי עם בתי בפריז, טיול לפני גיוס. התארחנו אצל בחורה יהודיה צרפתית שהתעניינה בתוכניות של בתי, נערה בת 18, להמשך חייה.
אני מתגייסת לצה"ל, ענתה הנערה.
לכמה זמן?, "בדר"כ בנות מתגייסות לשנתיים, אבל לי יש תפקיד מיוחד אז יותר משלוש שנים".
הצרפתיה הצעירה כמעט נפלה מהכסא. "שלוש שנים? כמה משלמים לך?"
"אה, לא משלמים, זה בהתנדבות."
כאן הסתיימה השיחה. המארחת לא הצליחה להבין איך בזמן שנערה צרפתיה מסיימת תואר ראשון, מישהי בישראל מתנדבת להיות חיילת למשך שנתיים או שלוש.
ובאמת, לכי תסבירי..
אז היום, אני, ששרתתי בצהל לפני יותר מ30 שנה, שבעלי שרת בצה"ל יותר משלושים שנה, אמא לשלושה חיילים, אומרת תודה ומצדיעה לכל הנערים והנערות בני 18, טובי השכל וטובי המראה, שמתייצבים בלשכות הגיוס לשרות צבאי. לא קל, לא פשוט, עם המון התמודדויות פיזיות ונפשיות.
תודה על מסירות הנפש, השקעת הזמן והנתינה, שלנו לפעמים נראית הכי מובנת אבל היא יוצאת דופן בכל קנה מידה.
ה' יִשְׁמָרְכם מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁכם
ה' יִשְׁמָר צֵאתְכם וּבוֹאֶכם מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם
היום העשירי- תודה על מדינת ישראל
כמו בכל שנה, התודה האחרונה שלי היא תמיד תודה על המדינה.
השנה אני מודה על שיש לנו בית. בית זה מקום שגרים בו, מקטרים בו, מרגישים חופשי לבוא בטענות ולפזול לבתים של אחרים, שם המילקי שווה יותר, או פחות.
בית זה מקום שמאפשר לי להיות מי שאני גם כשאני לא במיטבי, וזהו גם המקום אליו אני חוזרת כשמפחיד, כשמציק, כשלא ברור, כשאני רוצה תמיכה.
זה המקום שישלח מטוסים לכל העולם להחזיר הביתה את המטיילים, זה המקום שיתן מלון מבטחים למי שחזר חולה ואין לו איפה להיות, זה המקום שתמיד יקבל אותי, לא חשוב כמה רחוק אני אברח ממנו.
ביום העצמאות ה72 למדינת ישראל אני מודה לסבתא שלי שהתעקשה לעלות לישראל, אלמנה צעירה עם ארבעה ילדים, ולהקים כאן שבט.
אני מודה על ארץ נהדרת, אנשים נפלאים, מנהיגים שמוציאים מאיתנו אמוציות לתפארת ועל כל החסדים שנתנה לי המדינה.
" מודה אני
לפניך ולך
על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה
שעשית עמדי
ועם ביתי
ועם קרובי וידידי ועם בני עמי
ועם ארצי, ועם כל העולם והאדם
אשר בראת." (מאיר אריאל)
חג עצמאות שמח