עשרת ימי תודה

10 באפריל: תודה על הגשם

לקראת עשרת ימי התודה הכנתי לי רשימה של דברים שאני מודה עליהם, והנה, הגיע הבוקר והביא איתו תודה שלא היתה ברשימה. גשם.

הגשם, במיוחד בארצנו הוא החסד המושלם. ברכה שיורדת עלינו משמים, כמו המן במדבר. הוא לא צפוי, הוא לא תלוי במעשינו (אפילו כבר הפסקנו להתפלל אליו), הוא לא בשליטתנו, ואותי, לפחות, הוא משמח בכל פעם מחדש.

אז הבוקר אני רוצה להודות על הגשם ואיתו להודות גם על כל החסדים שנעשים עימדי (מה שלפעמים נקרא- המזל שלי): הבריאות שלי, ילדיי, הכשרונות שלי, החשמל שמקל על חיי, הפרחים שבגינות, ניחוח ההדרים, השמש, הים הקרוב, האנשים הטובים שאני פוגשת, הנשים הנפלאות שלומדות אצלי, ואפשר להמשיך עד אין סוף...

ביום הראשון של עשרת ימי תודה אני מודה על החסד ועל היכולת לזהות אותו. על כך שהוא לא עובר לידי, על כך שהדברים לא מובנים מאליהם, על כך שאני שמחה. הזיהוי וההודיה על החסד מזכירים לי כמה אני ברת מזל יום יום, שעה שעה.

מִגְדּ֖וֹל יְשׁוּע֣וֹת מַלְכּ֑וֹ וְעֹֽשֶׂה־חֶ֧סֶד לִמְשִׁיח֛וֹ לְדָוִ֥ד וּלְזַרְע֖וֹ עַד־עוֹלָֽם׃

11 באפריל: תודה על המוסיקה היום אני מודה על המוסיקה. קשה מאד לכתוב על מוסיקה. מוסיקה שומעים, אוהבים. מזמזמים, מצטרפים. מוסיקה היא אומנות שלא נזקקת למילים. היא שייכת לאומנויות הבמה: הציור, הפיסול, המחול והמוסיקה היודעות ליצור חוויה עוצרת נשימה, סוחפת, נוגעת, מרגשת עד דמעות בלי להשתמש באות אחת. מוסיקה היא בת הלוויה המושלמת. היא מתאימה לכל זמן, לכל פעילות, לכל אדם. היא אינה מוגבלת ואינה מגבילה. היא יודעת להרגיע וגם לעורר, להשכיח וגם להזכיר, לשמח וגם להדמיע, לרכז וגם לפזר. היא שייכת לאומנים גדולים וגם לאדם הפשוט שאוהב לזייף במקלחת. ליצירות אלמותיות וגם לשירי ג'יבריש שאנחנו ממציאים לעצמנו. מוסיקה, יותר מכל אומנות אחרת טבועה בנו עמוק עמוק. היא משפיעה עלינו מיום היוולדנו. תינוקות מורדמים עם המהום של מנגינה, ימי הולדת נחגגים בשירה. לכל זוג יש את השיר "שלו" ולכל מתבגר את המוסיקה האלטרנטיבית שהוריו שונאים. מוסיקה מגדירה אותנו וגם מאחדת אותנו. לנו, עם ישראל, יש חיבור מיוחד עם המוסיקה. היא נמצאת בתפילות ובברכות. סדר פסח למשל, כולו שירה. חברה סיפרה לי שאביה לא מדבר ובקושי מתקשר, אך בליל הסדר שר את כל ההגדה בלי שום בעיה. אני, שביליתי הרבה שעות בילדותי בחדר האוכל של שלוחות (קיבוצה הדתי של סבתי) יודעת עד היום את זמירות השבת בע"פ למרות שלא שרתי אותם כבר שנים. אנחנו, עם ישראל, חובבי שירה בציבור, שירה מאחדת ומרוממת נפש, אנחנו ממלאים כל קיץ את הפארקים בהקשבה לקונצרטים והופעות, וכל הורה מנסה שהילד שלו ידע לנגן, ולו גם על חלילית. מוסיקה יודעת לפתוח לבבות ולחבר לבבות. בשנה האחרונה הוקם בארץ מיזם מוסיקלי- חברתי חדש, קולולם שמו. מטרתו להפגיש אנשים מכל קצוות הקשת החברתית הישראלית על שלל גווניה, על מנת שיפרדו לרגע מדעותיהם, ידיעותיהם, מחשבותיהם ויעשו ביחד רק דבר אחד- לשיר. המיזם הצליח בצורה בלתי משוערת. כרטיסים לארועי קולולם נחטפים תוך דקות ויותר ויותר אנשים: מבוגרים וילדים, נשים וגברים, ערבים ויהודים, דתיים וחילוניים נוהרים פשוט כדי לשיר ביחד. לאחרונה נערך ארוע קולולם בבית אבי חי בירושלים, אליו הוזמנו 600 ניצולי שואה ובני משפחותיהם לשיר ביחד: כן, אני עוד חי! מי שיש לו ספקות מהי כוחה ועוצמתה של מוסיקה, מוזמן לראות את הסרטון בתגובה הראשונה (רק לא לשכוח טישו צמוד). אז היום, בערב יום השואה, אני רוצה להודות למוסיקה ששרדה, למוסיקה שממשיכה, למוסיקה שמחברת, למוסיקה שמחזקת. #koolulam

וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה- הַלְלוּיָהּ.

12 באפריל: תודה על הגבורה

אנחנו נמצאים בשבוע השני של ספירת העומר, שבוע של ספירת גבורה. היום אנחנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כשהגבורה מהווה חלק בלתי נפרד מהשואה.

ספירת גבורה מסמלת את יכולת הצמצום, ההפרדה. את היכולת לבקר ולשפוט, לשים מידתיות לנתינה שלנו, לגבור על הדחף ולפעול מתוך שיקול דעת. בשנים הנוראות של השואה זה מה שנאלץ עמנו לעשות: לצמצם את הקיום שלו להישרדות בתנאים מחרידים, להדחיק את הרצונות, את הפחדים, את הדחפים. לגבור ולהתגבר יום אחר יום דקה אחר דקה.

גם לאחר שהסתיימה המלחמה לא תמה הגבורה. אלה ששרדו המשיכו לחיות כשהם מצליחים להתגבר על הזכרונות, על הכאב, על הגעגוע, על שנים של סבל נוראי. התגברו וגברו על המבקשים להשמידם. התגברו וגברו על הרוע המטורף.

להבדיל אלפי הבדלות, אני, שנולדתי בארץ שלנו, מזהה בתוכי את ספירת הגבורה כספירה מאד דומיננטית. יותר קל לי לבחור בשיפוטיות, בביקורתיות. יותר קל לי להפריד ולהיפרד, יותר קל לי להגיד לא מאשר כן. הרבה שנים אני מתאמנת על הגברת החסד בחיי, על הפתיחות, ההתקרבות, ההסכמה. אני מתאמנת על איזון הספירה החזקה הזו אבל היום אני מודה עליה.

היום אני מודה על היכולת להתגבר. להתגבר על הקושי, על הפחד, על העבר, על פצעים שבנפש ולהמשיך הלאה, כפי שלמדתי מאבי ומשפחתו ניצולי שואה שהקימו בארץ משפחה לתפארת.

מודה על היכולת לדעת את המידה, לא להתפזר בהפרזה, להיות ממוקדת, החלטית וברורה. מודה על היכולת להפריד ולא להתערבב, לעבוד קשה ולא להתלונן, להיות בעכשוי ובמה שמתאפשר.

היום, יום הזיכרון לשואה ולגבורה אני מודה על גבורת העם הזה, גבורת המשפחה האישית שלי, והגבורה שבתוכי, שהביאוני עד הלום.

חזק חזק ונתחזק

בתמונה: חתונה אחרי המלחמה. הכלה היא הנערה שהוריה החביאו את כל האנשים בתמונה. החתן הוא אחד המוחבאים. על ברכי אם הכלה יושבת התינוקת שלהם שנוצרה ונולדה בזמן המחבוא. גבורה של אהבה.

13 באפריל: לכבוד פרשת השבוע - תודה לצרעת.

אני רוצה להודות לנגעים שמעלים לתודעה שלי את כל הדברים שאינם טהורים בי, שמעכירים את ליבי, את מחשבתי ואת ביתי: את המחשבה המחסירה, את המילה הפוגעת, את הראיה הצרה, את המקום שאני לא נותנת לאחר, את ההבטחות שאני שוכחת לקיים, את חוסר הסבלנות, את חוסר החמלה.

היום אמנם לא מופיעים על גופי ספחת או בהרת ואף אחד לא מוציא אותי מחוץ למחנה אבל אני מכירה את הנגעים/ הסימנים שלי. את הטעם החמוץ בפה אחרי שיחה קשה, את דפיקות הלב בעקבות רוגז גדול, כאב הבטן בעקבות שקר, ודלקת עיניים בעקבות עין צרה. "היציאה מהמחנה" שלי מתרחשת כשאני מבינה שאי אפשר להאשים את כולם בתחושות האלה ואני מתחילה להתבונן פנימה, לתוך עצמי. זה דורש ריחוק, שקט, הסכמה, יושר לב, זמן ובעיקר רצון.

רצון להיות בשמחה, בנתינה, בקבלה. רצון לחזור לחיות.

השבוע, בין השכול והגבורה, בין השואה לתקומה אני מודה על הקשיים שמחזירים אותי לחיים.

14 באפריל: תודה על המשפחה

אתמול ציינו את יום השנה לפטירתו של חמי. כששאל אותי הרב שלי בבית הכנסת איך היה? עניתי: משפחתי.

משפחתי. מה זה אומר לכם? זה טוב, זה רע, זה מרחיב, זה מצמצם?

היום, במוצאי שבת, אני רוצה להודות על הדבר הבסיסי הזה שנקרא משפחה. לכולנו יש משפחה. מצומצמת, רחבה, קרובה, רחוקה, אוהבת, מעצבנת, מקבלת, מבקרת, בקשר, בנתק- בכל הצורות האפשריות.

משפחה היא השורש. ממנה צמחנו, ממנה התפתחנו. היא סיפקה לנו את הסביבה הראשונית, את האהבה הראשונית, את השיעורים הראשונים, את האכזבות, את השמחות, את הכאב והאושר.

משפחה היא גם הצמרת. הענפים שגידלנו ופיתחנו, העלים שצמחו לנו, הפרחים והפירות. ואנחנו חיים בין לבין. יונקים מהשורש ומוסרים הלאה, גם אם נדמה לנו שאנחנו עושים משהו אחרת לגמרי.

אחד הדברים המשמעותיים שלמדתי בבגרותי זה שכל המשפחות דומות וכולן שונות, אבל אף משפחה היא לא כמו המשפחות שבסדרות האמריקאיות.

שנים חייתי באשליה שכל המשפחות שמחות, אוהבות, שכל הקונפליקטים נפתרים מקסימום תוך 45 דקות, ושבסוף כולם יושבים ביחד לארוחת ערב, יפים ומאושרים. ורק אצלי בבית זה לא ככה...

כשנפקחו עיני גיליתי שאין אף משפחה כזאת. שבכל המשפחות יש אהבה ויש גם כעס, יש שמחה ויש גם עצב, יש דיבור ויש שתיקה, יש נגלה ויש סוד. מה גובר על מה, מה שולט, מה משפיע יותר? כל משפחה וסגנונה.

עוד גיליתי שבני אותה משפחה יכולים להיות בעלות חוויות שונות לגמרי.

אחד יזכור ילדות של חסר והשני של שפע. אחד יזכור הורה קשוח והשני הורה מקבל, אחד יזכור אם נוכחת והשני אם חסרה. אותו בית, אותה ילדות- חוויות הפוכות.

כך או כך, משפחה היא הבסיס לצמיחה, וככזאת אני מוכירה לה תודה. גם אם אני חושבת שלא סופקו כל צרכיי, גם אם אני מרגישה שהיא לא היתה מושלמת, גם אם היא לפעמים מעצבנת, גם אם יש ריבים, גם אם הענפים צומחים לא בכיוון שרציתי. גם אם חלמתי על משפחת מלוכה וגדלתי בשיכון, גם אם תכננתי לעצמי משפחה אחת ויצאה בסוף אחרת.

היום אני מודה על החוויה המעצבת, מודה על השיעורים שלא נגמרים, מודה על מקום אחד ברור שאני יודעת שהוא שלי.

תודה על שיש לי שורש, תודה על הענפים הנפלאים שצמחו, תודה על הברכה שנקראת- משפחה .

וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

15 באפריל: תודה על הגוף שלי

הגוף שלי... איזו מערכת יחסים מורכבת יש לי אתו. בתור ילדה הוא לא העסיק אותי אבל מגיל הנעורים הוא הפך להיות ענין להשוואה, למדידה, לשנאה. לרוב לא הייתי מרוצה ממנו. לא היו חסרות לי טענות: הייתי נמוכה מדי, שמנמנה מדי, לבנה מדי. אצבעות הרגליים שלי משונות מדי, האף שלי ארוך מדי. לא הייתי טובה בספורט, לא רכבתי על אופניים, ובאופן כללי- אני והגוף שלי היינו די במריבה.

חלפו השנים ולאט לאט השלמתי עם מה שקיבלתי (הרבה בעזרת בעלי שלא הבין בכלל מה הבעיה), אבל בין הִשְלָמתי לאהבתי היתה עוד דרך ארוכה.

בינתיים יָלָדתי והתבגרתי והגוף שינה צורה. במקביל התפתחה בארץ תעשיית יופי אקטיבית הדוגלת בשימור הנעורים ובהתערבות כרורגית כדי להישאר צעירות לנצח, מה שלא ממש תרם לשביעות רצון ממה שניבט עלי במראה. אבל אז התחלתי להתעמל ולהתחזק, ולהבין שהגוף שלי הוא בעצם מכונה מופלאה. שהוא יכול לעשות דברים נהדרים אם אני רק מרשה לו. הוא יכול להרקיד אותי ולהקפיץ אותי ולהריץ אותי ולהוביל אותי להישגים שלא חלמתי שאצליח. למדתי לזהות מתי אני טובה אל הגוף שלי ואז טוב לי ומתי אני לא ואז ממש לא טוב לי. למדתי להזין אותו נכון ולהשקות אותו נכון ולתת לו לישון. למדתי לא לוותר למחשבה של פעם שאומרת: זה קשה ואולי לא כדאי.

גיליתי שממש כדאי. אני, שתמיד בטיולים השנתיים נסרחתי מאחור מתנשפת ומקטרת, יכולה היום לטפס על הרים ולצעוד קילומטרים וליהנות מהנוף והחברה במלוא החוויה.

למדתי גם להודות על היכולת ליצור חיים ולהביא חיים, על העונג שהגוף הזה מביא לי ועל העצמאות והכוח.

ככל שעוברות השנים אני לומדת לאהוב אותו, לשמוח בו, לא להתבייש ולהתנצל. לקבל אותו כשהוא חולה, כשאין לו כוח, כשהוא מבקש הפסקה. לתת לו אפשרות ליהנות, לשמוח ולהביא לידי ביטוי את יכולותיו.

זו גם ההזדמנות להודות למאמנים הנפלאים שלי, נגה לוי ומנשה לוי, שהפכו אותי מסמרטוט לאשה חזקה ולכל הבנות שמתאמנות איתי, כולן יפות ונפלאות, שהופכות את שעת האימון למקור של שמחה ותמיכה.

בָּרוּךְ אַתָּה ה´, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצונו

16 באפריל: תודה על הבית היום אני מודה על הדבר הטריוויאלי ביותר, היומיומי, המוכר והידוע. היום אני מודה על הבית שלי. הבית ממנו אני יוצאת ואליו אני חוזרת יום יום . הבית שמקבל אותי בכל מזג אויר, בכל מצב רוח, בכל עונה, כל השנה. בית זה דבר שמשתנה, אני זוכרת את הבית הראשון שהיה שלי. דירה פצפונת אליה עברתי מבית הוריי יחד עם בן זוגי. זוכרת את תחושת המרחב שהיתה לי. כל ה40 מ"ר הם שלי.. ידעתי שהבית הזה יוכל להכיל הכול: את האהבה שלנו, את הכעס שלנו, את השמחה שלנו, את הבלאגן שלנו, את החברים שלנו. הרגשתי שהגעתי לממלכה שלי. אחכ עברנו דירה, ועוד אחת ועוד ועוד, החלפנו ערים ומדינות, נסענו וחזרנו, ארזנו ופרקנו ובסוף התמקמנו. החלטנו לבנות לנו בית שיהיה בדיוק עפ"י צרכינו. בתהליך הבניה למדתי להודות להרבה מאד אנשים: לאדריכלית ולקבלן, לרצף ולטייח, לאיש התריסים ולאיש הרעפים, לחשמלאי ולנגר ולצבע. הם באו למלאכת יומם אבל מבחינתי, הם עסקו במלאכת הקודש: הם בנו לי בית, משכן למשפחתי. הרצפות שהונחו אז הן הרצפות עליהם אני דורכת גם היום. האריחים שהודבקו אז הם אותם האריחים על הקיר גם היום, צינורות המים, מערכת החשמל, האיטום, הבידוד, העץ והזכוכית- כולם חלק מביתנו ומשרתים אותנו כבר 18 שנה. והבית הזה שלנו שנבנה בידי אנשים מוכשרים, באמת מכיל הכול: את האהבה שלנו ואת העצב, את המריבות שלנו ואת הצחוק, את המכות (בין הילדים) ואת החיבוקים. הוא גדל וקטן לפי הצורך ומאפשר לנו לגדול בתוכו, להפוך אותו למה שמתאים לנו: מקום של אירוח, מקום של התבודדות, מקום שאפשר ללמד בו, מקום שאפשר לשחק בו. מקום לעבודה, מקום למנוחה. לכל זמן ועת לכל חפץ תחת גג ביתנו. אז היום, ובכל יום, בשבתי בביתי, בלכתי ובשובי אני מודה לאנשים הטובים על שבנו לי מקום בטוח תחת השמים, לאנשים האהובים שגרים איתי בבית הזה (שהולכים ומדי פעם חוזרים) על שממלאים אותו בטובם ומודה מאד על הזכות להיות מאד שמחה בחלקי.

בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת, וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן, וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים (משלי כד)

אפריל 17: תודה על השינויים

היום אני רוצה להודות על חוסר הקביעות בחיי. דווקא אני, שממש לא אוהבת שינויים, שזקוקה לקביעות, לידיעה ולביטחון שמעניקה לי השגרה, רוצה להודות היום על ההיפך הגמור.

היום יבואו להתארח בביתנו זוג שאני לא מכירה. אדם שבעלי מכיר דרך עבודתו יחד עם אשתו. הזוג הזה מגיע מצרפת ויתארח בביתנו עד יום ראשון.

היום הולכת להשתנות שיגרת יומי, שיגרת השבוע, שיגרת הבית.

ואני? נכון שהסכמתי, נכון שאִפְשרתי אבל אני לא שמחה. אני קצת דואגת, וקצת חוששת. היום, ערב יום העצמאות, אני מרגישה שנלקחת ממני עצמאותי.

יחד עם זאת אני מודה. אני מודה על השינוי שמכריח אותי לזוז ממקומי, שדוחף אותי למקום חדש, שגורם לי להיפתח ולשחרר את מנעולי הלב.

כי זה מה ששינויים עושים. הם עוזרים לנו להתגמש, הם מוציאים אותנו מהאוטומט, הם מעודדים את היצירתיות, הם מרחיבים את יכולת ההקשבה, את ההסתכלות השונה, החדשה.

שינויים קורים בחיים אם אני מזמינה אותם וגם אם לא. גם אם הם מבורכים וגם אם נראים בהתחלה קשים. ככל שאני מתנגדת לשינוי כך אני סובלת יותר. לא מהשינוי, מההתנגדות.

ככל שאני מקבלת את השינוי כך אני מגלה כמה טוב מתאפשר. טוב שעדיין לא ראיתי.

יש אנשים שחייבים שינויים כמו אויר לנשימה, בשבילם שגרה זה שעמום מוות. ויש כאלה שדוחים כל שינוי כמערער את חייהם. האיזון נמצא מין הסתם באמצע, שיגרה מבורכת המאפשרת המשכיות והעמקה עם שינויים המאפשרים התפתחות וצמיחה.

מדינת ישראל קמה מתוך שינוי מהותי. מתוך הכרה עולמית שיש לתת מדינה ליהודים. יש מתוך האין.

מדינתנו ממשיכה להתקדם ולהתפתח מתוך השינויים החלים בה: קליטת של גלי עליה, התקדמות טכנולוגית על חשבון החקלאות, שינויים ביטחוניים, שינויים כלכליים (גרוש ולירה ושקל ושקל חדש). ההסכמה לאמץ את השינוי ולהמשיך להיות מדינת ישראל, להמשיך לשמור על מהותנו, היא זו שמאפשרת לנו להיות מדינה מתקדמת, מפותחת, צומחת.

אם המדינה יכולה, אז גם אני.

אני אומרת תודה לשינויים שבאים להצמיחני, שבאים לדייק אותי, שמראים לי את הדרך הנכונה. אני מסכימה להתחדש ומקבלת אותם (ואת אורחיי) בברכה.

וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׁה בְרֵאשִׁית

אפריל 18: תודה למשפחות השכולות.

היום, היום ה18 ח"י לספירת העומר הוא יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. היום בו כולנו זוכרים את אלה ששילמו בחייהם במלחמה על הארץ. 23,646 נשים וגברים מתו במלחמה על הארץ הזאת. הם השאירו אחריהם 23,646 אימהות, אבות, משפחות. עשרות אלפים של חברים, קרובים ואוהבים שליבם נשבר, שחייהם השתנו מהקצה אל הקצה, שעולמם נגמר, שהיו צריכים ללמוד לחיות עם התואר "משפחה שכולה".

היום אני בוחרת לומר להם תודה. תודה על שהם ממשיכים, תודה על שהם בוחרים בחיים יום יום מחדש. תודה על שהם מוצאים את הדרך להצטרף חזרה למעגל החיים. עם הכאב שאינו מרפה, עם הצער האינסופי, עם הגעגוע הנצחי.

תודה על שהם חוזרים לקחת חלק בחברה שלנו, חברה שיודעת להיות משוסעת ואלימה, חברה שלא תמיד יש בה חמלה.

תודה על הנתינה שלהם היומיומית, על המשכת הדרך, על האופטימיות שבסוף מנצחת.

ההורים השכולים, האחים, הילדים. החברות והחברים- אתם חזקים מהמוות, חזקים מהשכול, חזקים מהנורא מכל.

אתם מלמדים אותי היום שיעור על כוח. שיעור על נפש האדם, שיעור בישראליות, שיעור של גבורה.

עפ"י ספירת העומר היום הוא נצח שבתפארת. יום של הנצחה. יום של ניצחון. יום בו אנחנו מביטים בכם בכבוד ובהערצה. יום בו כולנו איתכם, גיבורי ישראל.

ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.

אפריל 19: תודה למדינת ישראל היום התשעה עשר בעומר, הוד שבתפארת, אני מודה על תפארת מדינת ישראל. ביום העצמאות של מדינת ישראל, אני מודה על הנס, על המדינה שלנו. השנה, כמארחת אנשים מחו"ל, אני זוכה לקבל מבט שונה על השיגרה שלנו, אני זוכה להתבונן עליה דרך העיניים שלהם. דרכן אני מתפעלת ממנה כל כך: מהאוכל הנפלא, מהאנשים המקסימים, מהחופים הנהדרים, ממזג האוויר המושלם, מהלכידות החברתית, מהגאווה הלאומית. אני עוצרת בתוכי את הציניות, את ה:כן, אבל... ופשוט מסכימה. ישראל היא מדינה מקסימה. ביום העשירי לימי התודה אני רוצה להודות למקום היחיד על פני האדמה שאני מרגישה שהוא שלי. שאני אוהבת בכל תא בגופי, שנחמד לצאת ממנו אבל הרבה יותר נחמד לחזור. למקום בו מתקיימות כל התודות כולן: תודה למקום בו נמצא ביתי, בו חיה כל משפחתי, בו אני חווה שינוי וצמיחה, בו אני לומדת מהי עבודה עצמית, מהו חיזוק נפשי וגופני, בו אני לומדת להתגבר ולהתקדם. תודה לארץ שנתנה לי שפה, שירים וספרים, שהגשם יורד בה בעתו ובאביב פורחים לנו פרחים, שחוגגת שבעים ולא מפסיקה לרגש.

תמו עשרת ימי התודה. תודה לכל מי שקרא, לכל מי שהגיב ולמי שהצטרף. עבורי זו היתה משימה מרגשת. כל יום הביא עמו את התודה שלו, את הברכה שלו, את השמחה שלו. כל יום לימד אותי לפקוח עיניים, לפתוח את הלב ולגלות- על מה היום יש להודות? "למדני אלוהי ברך והתפלל על סוד עלה קמל על נוגה פרי בשל על החירות הזאת לנשום לחוש לראות לדעת לייחל להיכשל

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל לבל יהי יומי עליי כתמול שלשום לבל יהי עליי יומי הרגל " (לאה גולדברג) בוקר טוב ישראל .