החיים מפגישים אותנו עם כל מיני אנשים. אהובים יותר ואהובים פחות. נעימים יותר ונעימים פחות. משמחים יותר ומשמחים פחות. אפשר להתבונן עליהם ולזהות בקלות: את הכנות שלהם, את האהבה שלהם, את הטוב שבהם. וגם את הזיוף שלהם, את העמדת הפנים, את הביקורתיות, את הלב הסגור שלהם. את הטוב ואת המיותר. על האחרים כל כך קל לי לראות את זה, ועל עצמי? היום בשיעור למדנו על הצפייה. צפייה היא, הסתכלות מתוך מידת רוחק בנעשה. צפייה היא התבוננות אובייקטיבית, ראיה נכונה יותר. צפייה מאפשרת לי להסתכל על השני, להסתכל על הקורה סביבי, להסתכל על עצמי ולזהות: מה העיקר? מה המיותר? לִצְפות, לזהות, לתחם, להפריד. להתרכז בחשוב לקיומי, להבין מה מיותר עבורי. כלי חשוב הוא הצפייה, הוא מאפשר הכרות מעמיקה, קבלה, הבנה. איך עושים את זה? איך אפשר להיות בצְפִייה ולהתבונן מתוך מידת רוחק? בשביל זה צריך תיחום והפרדה: כאשר אני נמצאת על מקומי, מתוחמת בטוב שבי, בהפרדה מהעומס. אז אני יכולה להשקיף ולראות: איפה אני מזייפת? איפה אני מעמידה פנים? איפה אני מחייכת ומסתירה כאב? איפה אני מרָצָה ומכסה על דחייה? איפה אני מתקרבת כשבעצם הלב שלי סגור ומרוחק? הצפייה והזיהוי עוזרים לי להעמיד דברים על דיוקם. עוזרים לי להכיר את עצמי טוב יותר, עוזרים לי להכיר את העומס ולהגדיר אותו ככזה. עוזרים לי להתקרב יותר לעצמי. הצפייה והזיהוי עוזרים לי גם לראות את השני בצורה מקבלת ולא שיפוטית. לראות אותו כפועל מתוך היכולות שלו, מתוך הכלים שיש לו, שאין לו. הצפייה עוזרת לי לראות את השני כאדם שנפרד ממני. מעשיו שייכים לו. לא לי. מילותיו שייכות לו. לא לי. העומס שלו שייך לו. לא לי. ימימה אומרת: "כמרחק בין עיר לעיר כך המרחק בין אדם לחברו". כמו כל עיר, כך כל אחת ואחד מאיתנו קיים בזכות עצמו, לכל אחת ואחד מאיתנו יש את "תחום השיפוט" שלו. הגבולות שלו. אני לומדת לכבד את הגבולות שלי, לכבד את הגבולות של האחר ולמצוא את הדרך המקשרת, המקרבת, המתאימה, אל עצמי וגם אל לליבו של השני, באהבה, בסבלנות, בחמלה.
top of page
bottom of page