התקשרתי והוא לא ענה. התקשרתי שוב, ושוב אין תשובה. חיכיתי, חיכיתי, שלחתי הודעה וכלום לא קרה.
למה הוא לא חוזר אלי? למה הוא לא עונה?
שלוש, שתיים אחת- הסרט התחיל:
אם הוא לא עונה לי זה אומר שאני לא חשובה ולא נחשבת. זה אומר שלאף אחד לא אכפת. זה אומר שלא רואים אותי, לא סופרים אותי. שאני עוד אחת, חסרת משמעות. זה אומר שאין לי על מי לסמוך, זה אומר שאני בעצם לבד בעולם.
מרגישה בעוצמה את תחושת הילדה הדחויה. גם לא מעיזה לשאול ולבדוק כדי לא לקבל תשובה שאני לא אוהבת. מפחדת.
הילדה המפחדת, החלשה, המסכנה רוצה הוכחה. הוכחה לעצם קיומה, הוכחה לחשיבותה. רוצה, דורשת ומתאכזבת.
אני יכולה לכעוס על הילדה שבי לדחות אותה, לשנוא אותה- ולהוציא את זה על אחרים. אני יכולה להשתיק אותה, לבלוע את הצפרדעים שלה, להתעלם ממנה- ולאכול את הלב.
ואני יכולה לחבק אותה. חזק חזק חזק. כמו שאולי לא חיבקו אותי מעולם. לחבק ולאהוב. לחבק ולחָזֵק. לחבק ולדעת שהיא הכי נפלאה בעולם. שהיא הכי חשובה בעולם. שהיא ילדה מתוקה שרוצה מקום בעולם.
אני יכולה לתת לה מקום. לתת לה מקום בלב שלי- לא לדחות. לתת לה מקום בקשב שלי- לא להשתיק. לתת לה מקום במחשבה שלי- לא להתווכח.
לתת לה מקום כי היא חלק ממני. וכשיהיה לה מקום, יהיה לי מקום להיות שם בשבילה. לתת לה יד, להוביל אותה קדימה.
להוביל אותה למקום בו אפשר להיות. למקום בו אין שאלה לגבי מהות קיומי, למקום בו אין צורך בהוכחה לצדקתי, למקום של הסכמה.
הסכמה להיות מה שאני. לפעמים חכמה, לפעמים טיפשה. לפעמים מבינה, לפעמים אטומה. לפעמים חזקה, לפעמים חלשה. לפעמים מכילה, לפעמים פגועה. לפעמים בנתינה, לפעמים ביד קפוצה.
הכל זה אני. ואני תמיד קיימת. אני תמיד משמעותית. אני לא נתונה בספק.
נותנת יד לילדה שבי, נותנת חמלה לעצמי. צעד אחר צעד יוצאת מהסרט, מתרחקת מהכעס, נפרדת מהפחד, חוזרת לדיוק שמחכה.
הילדה המפוחדת נרגעת. מתפייסת, מוחה דמעה. הילדה המחובקת נחה, מתמסרת לאהבה. הילדה לוקחת נשימה. עוד רגע והיא כבר חוזרת להיות שקטה, שמחה. חוזרת להיות לומדת הנוכחת על מקומה.