ימימה מספרת לנו שאלול הוא השער לשנה החדשה, השער בו אני מחליטה איך אני נכנסת, עם מה אני נכנסת, לְמה אני נכנסת, לקראת השנה הבאה עלינו לטובה.
בימי אלול אלו אני מגלה שער נוסף להיכנס דרכו, שער הסליחה.
הסליחה היא השער אל השמחה.
הרגשת האשמה היא מקום העצבות, הכעס, חוסר שביעות רצון. כשאני מאשימה או מרגישה אשמה, אני נמצאת במקום חסר תזוזה וחסר תקוה.
כשאני סולחת לעצמי על שאינני מרוצה, על שאני כועסת. כשאני סולחת לעצמי על שאני אוחזת באשליה, על שיש לי רצון שלא יקרה, כשאני סולחת לעצמי על המקומות שאני תקועה בהם-
הלב נפתח.
אז אני מגלה את שמחת הקיום, את השקט שחיכה לי, את הדרך שנפתחת לפני.
אז אני שומעת מסביבי צחוק של ילדים, רואה כלבים משחקים.
אז אני מרגישה את הרוח המלטפת את הפנים, מריחה את ניחוח יערת הדבש, רואה את צבעי השקיעה בשמים.
הסליחה לעצמי פתחה לי שער לשמחת העכשווי:
זה כל מה שיש. זה הכל, יש הכל.
אפשר ללכת עם שמחת הלב.