החיים זה סרט, ככה אומרים. לפעמים סרט מצחיק, לפעמים סרט עצוב, דרמה או מדע בדיוני, סרט שהולך ומתפתח. כל יום מביא איתו את העלילה שלו. ומי אני בסרט הזה? כוכבת ראשית, כוכבת משנה, סטטיסטית? במאית, מפיקה, נערת המים? ימימה מלמדת אותי שבסרט של חיי אני אחראית על התסריט. אני כותבת אותו, או לפחות את הכתוביות שלו. מתרגמת את העלילה ומפרשת אותה דרך המסננת האישית שלי: דרך הקשב האישי.
היום בשיעור למדנו איך החסימה בקשב יכולה להשפיע על כל המערכת. איך החסימה בקשב כותבת תסריט שקרי ומחליש. היום למדנו מה קורה כשהקשב שלי חסום. חסום זה אומר: קשוב לעומס שלי. כאשר אני שומעת דרך העומס, אני שומעת דרך מה שקשה, דרך מה שחסר, דרך מה שכואב, דרך המיותר. וכשהקשב שלי מכוון לתדר "עומס", הוא יקלוט רק עומס. לא אוכל אז לקלוט התקרבות, לא אוכל לשמוע טוב (תרתי משמע), לא אוכל לזהות טוב בדבריו של השני. כל הזמן אהיה בכוננות ספיגה, מוכנה לפגיעה. חיה וחווה את העומס שלי כמציאות. החסימה בקשב משבשת את הקליטה, הקליטה המשובשת מכניסה את הלב לסגירות, אז המחשבה מתחילה לשכנע אותי כמה אני צודקת בסבל שלי, בפחד שלי, בכעס שלי, בסגירות שלי. כל החלקים שלי משמשים כיועצים לא טובים ,עמוסים ומחלישים. ואז אני אומרת: החיים קשים. החיים לא הוגנים, החיים עצובים. איזה מין תסריטאית אני? תסריטאית שכל התסריטים שלה כתובים מראש, צפויים מראש, משוכפלים מראש. בכולם כתוב אותו דבר: בסוף אני אשאר לבד, לאף אחד לא באמת אכפת ממני, אני לא מספיק טובה, את זה אני לא יכולה, אני לא ראויה. אבל, אומרת לנו ימימה, החשיבה העמוסה הזו היא האשליה האמיתית, היא שכנוע שמחליש ומפרק אותי. מרחיק אותי מהרגש הטוב כלפי עצמי, עוצם את עיני מלראות, מערבב אותי עם זמן עבר, עם הילדה שבי, עם העומס שבכל החלקים. הגיע הזמן להחליף את התסריט. הגיע הזמן לנקות את החסימה שבקשב. איך עושים את זה? דרך דיוק אחד אמיתי. דיוק שמגיע מהבנה, דיוק שמגיע מרצון להיות בטוב, דיוק שמגיע מהמחשבה הטובה שאומרת: די לאשליה. הגיע הזמן להתכוונן לתדר אחר. איפה הוא? איפה התדר שיזהה את הטוב שבי ובשני? איפה התדר שקולט שמחה? אהבה? יופי? שקט? הסכמה? אליו אני רוצה להתכוונן. דרכו אני מקשיבה ומגלה: השני רוצה התקרבות לא פחות ממני, גם לו קשה. יש מסביב המון נתינה, אני רק צריכה לפתוח אליה את הלב ואת היד. השני לא בא להזיק לי, לפגוע בי, להרע לי. הוא חי את חייו עפ"י יכולותיו. ולי יש את היכולות שלי. הגיע הזמן להשתמש בהן. ברגע שאני מתחברת לרצון המהותי שלי להיות בטוב, הקשב שלי מקשיב לרצון הטוב, הלב הטוב שלי מרגיש שמח ונפתח ומגיעה הבנה חדשה: אפשר לכתוב תסריט חדש. אפשר להפוך את הסדר.
סתם, חיוך ללא סיבה תום, ימים של אהבה רק עוד רגע ובינתיים נזכור שהמשחק נמשך והחיים יפים כל כך (אחינועם ניני)