מלאכה של לומדת:" היה איזה משבר בעבודה, העובדת החדשה לא מצאה את ידיה ורגליה, ואני, שהגעתי במקרה לבדוק את מערכת האינטרנט, הבנתי שהיא לא תצא מזה. נשארתי והתגייסתי לעזרה, פתחתי עוד עמדת מחשב ותיקתקתי עבודה. כשעבדתי חשבתי: למה היא לא עשתה מה שאמרתי לה לעשות, בגלל זה יש פה בלאגן, ולמה בכלל התערבתי, הרי זו לא האחריות שלי. ולמה סידרו כך את המרחב, זה בכלל לא נוח. סיימתי את העבודה, הצלתי את המצב אבל הרגשתי בחוסר שקט, מעורבבת ומופרת".
כל כך מבולבלת הלומדת היקרה הזאת, גם כשהיא בנתינה טובה, היא לא מרוצה.
כמוה, כך כולנו. הרבה פעמים נוטים לראות את העומס על פני הטוב המתקיים.
"למה זה כך?" שואלות אותי הלומדות בקבוצות. "למה אנחנו נתקעות על הקושי ושוכחות את כל מה שטוב?" על השאלה "למה" אני לא יודעת לענות, השאלה "למה" מכוונת אותי לחטט בעומס, בעבר, במקומות שלא משתנים. במקום למה אני שואלת "מה?" מה הקושי אותו אני אוחזת? מה אני רוצה לשחרר? מה המשקל שאני נותנת להצלחה שלי, מה המשקל שאני נותנת למקומות בהם פחות הצלחתי.
בלימודי ימימה אנחנו לומדות לצפות על המחשבות, על הרגשות שעולים, לא לבקר אותם ולא לשפוט אותם, רק לראות שהם קיימים. ואז לבדוק- מה עוזר לי עכשיו? מה מחזק אותי עכשיו? הלקאה עצמית תעזור פה? ביקורת על הזולת תשמח אותי?
ואולי תשומת לב למה שהתאפשר תביא לי יותר שמחה, הכרה לתוצאות הטובות תנקה לי את הלב?
"זמן עכשווי- דיוק עכשיו למרות כל מה שהיה", מלמדת אותי ימימה.
אז אני שואלת את הלומדת המבולבלת: מה רצית, כשבאת וראית את הבלאגן? - לעזור לפתור אותו. - האם הצלחת? - כן, עזרתי לה מאד.
האם זה משמח? כן
האם זה מחזק את מקומך? כן
האם זה מאפשר לך להתקרב לעצמך מתוך הנתינה הטובה? כן.
אז הנה הדיוק.
וכל שאר המחשבות שעולות, עולות כדי להתנקות. אם לא אאחז בהן, אם לא אתחפר בהן, הן פשוט יעברו הלאה, ואני אשאר שמחה על מקומי.
"כשישנה הבנה, המלאכה היא קלה"- מחפשת את ההבנה, משחררת את האחיזה, הופכת את הסדר- הדיוק נעשה מעצמו.
