אנחנו בימים האחרונים לספירת העומר, שלושה ימים לפני חג השבועות. ימי ראשית הקיץ, ימי הקציר.
אני גרה בישוב שמוקף שדות חקלאיים, כשאני יוצאת להליכה אני רואה את שדות החיטה המצהיבים, את הפירות המבשילים על העצים, את הענבים הצומחים על הגפנים. אני רואה את פירות עמלם של החקלאים שלנו.
בשיעורי ימימה אני לומדת שגם אני חקלאית. גם אני נוטעת, מצמיחה וקוצרת.
אני, כלומדת, נוטעת הבנות. נוטעת אותן בתוכי, בשדה ההכרה שלי. למשל: ההבנה שלכעוס זה מחליש אותי ופוגע בי, או שהציפיה מהשני תגרום לי אכזבה, וגם שקבלת השני, קבלת המצב, תעזור לי להיות יותר שמחה.
אני מבינה ומסכימה להבנות האלה והן נמצאות בתוכי. זה לא אומר שאני לא כועסת יותר, זה לא אומר שאני לא מצפה, זה בטח לא אומר שאני לא מתאכזבת, אך יחד עם הרגשות האלה, לידן, גדל בתוכי מקום חדש. במקביל לרגשות הסוערים שנמצאים בי, אני מצמיחה יכולת חדשה: היכולת לשנות את מצבי. אני כועסת ונרגעת יותר מהר. אני מתאכזבת וכבר פחות מאשימה, אני נפגעת ומשלימה.
בעזרת ההבנות שנטעתי אני מצמיחה את המקום המכיל, המקבל, המאפשר, השקט
ומשם מגיעות התוצאות הטובות. אז מגיע זמן קציר: קוצרת את שלוות הנפש שלי, קוצרת את הרוגע, את החיוכים, את החיבור הטוב לעצמי. קוצרת אפשרויות אחרות של תגובה, של עשיה, ושל הבנה חדשה.
בימים אלה של כמעט חג הביכורים אני מזמינה את עצמי, וגם אותך, לקטוף את הביכורים שלך: מה צמח בך השנה? במה התחדשת? מה את יכולה עכשיו שפעם לא יכולת?
רשימת הביכורים שלי: הקשבה לצרכים שלי, נתינה לעצמי בעצמי את מה שחסר לי, לומר מה אני מרגישה בלי כעס והאשמה, למצוא את השמחה במציאות הקיימת, לבחור נכון.
שמחה על הביכורים שלי, מודה עליהם. שמחה להמשיך לעבוד בשדה שלי, השדה ההכרתי שמניב לי עוד ועוד טוב.
כמעט חג שמח וחודש סיון טוב ומבורך.