מתי מגיעים?

מתי מגיעים? שואלים הילדים איך שנכנסים לאוטו, מתי מגיעים? שואלים האנשים בטיסה הארוכה לייבשת רחוקה.

מתי מגיעים? שואלת הלומדת בשיעור. מתי מגיע השלב הזה שכבר לא כועסים?, מתי מגיע השלב שהמתרחש החיצוני לא משפיע עלי יותר?

מתי נגמר המסע ומגיעים ליעד? מתי אדע כבר, אבין כבר, אנוח כבר?

אולי כשאסיים עוד תואר? אולי כשאלד עוד ילד? אולי כשארד עוד חמישה קילו? אולי כשאזכה בג'וב הנחשק. אז אגיע? אז אהיה סוף סוף שמחה, רגועה, נינוחה?

והיעד הזה, איך אדע בכלל מהו, איך אדע שהגעתי?

לפעמים יש זמן: שעה או יום של שקט ושמחה ולמחרת זה משתנה, אז הגעתי או לא? לפעמים מגיעה הבנה שמשחררת תסבוכת גדולה, ולמחרת מתחילה תסבוכת חדשה, אז מה, מתחיל שוב המסע?

איך יודעים מתי מגיעים?

השאלה הזו מניחה שיש יעד אליו צריך להגיע, שכל המטרה שלי בחיים היא לקצר את המרחק ביני ובין היעד.

בלימודי חשיבה הכרתית הנחת היסוד היא שונה. בלימודי חשיבה הכרתית אנחנו לא צריכים להגיע, אנחנו כבר הגענו. היעד זה עכשיו, מה שקורה עכשיו זה מה שקיים, זה המקום בו אני פועלת, מגיבה, לומדת, יודעת. בלימודי חשיבה הכרתית המטרה היא עכשיו. למצוא את השקט שלי עכשיו, את ההבנה שלי עכשיו, את השמחה שבי עכשיו.

עכשיו זה כל הזמן, וכל הזמן זה משתנה. לכן המסע אינו הדרך מפה לאיזו מטרה רחוקה, המסע זה החיים. בחיים יש עליות וירידות, ומה שחשוב זה הצעד שאני עושה עכשיו.

כי אין לי באמת מושג מה יחכה אחרי הסיבוב, ואם אחרי ההר הזה יהיה עוד הר או מדרון תלול או אולי תחכה לי בריכה צלולה. וזה לא באמת חשוב, מה שחשוב זה מה אני עושה עכשיו. איך משתחררת ממה שאני כבר יודעת, ממה שאני כבר חושבת, ממה שאני כבר מרגישה ומשאירה מקום לדבר חדש שיגיע. עכשיו- לא אחרי התואר, הילד והדיאטה.

אז מתי מגיעים? כבר הגענו וגם אף פעם לא.

מסכימה שעכשיו זה מה שנחשב, שהגעתי, שאני נוכחת, שאני מוכנה למלאכה.

מסכימה שזו לא התחנה האחרונה, שזו חניה בדרך. מגיעה וממשיכה, נוכחת וממתינה, מקשיבה ועונה.

כל דבר בזמנו.