בעולם הפיזי בו אנו חיים יש לי מידות: מידת גובה ומידת משקל, מידה לנעליים ומידה למכנסיים וכולם בסה"כ די קבועים. אבל בעולם הפנימי שלי המידות משתנות כל הזמן. לפעמים אני קטנה, לפעמים נמוכה, לפעמים אני רחבה, לפעמים צנומה, לפעמים גדולה, לפעמים ממש ענקית. מה קורה למידות שלי, לדמות שלי? איך הן משתנות כך: במצב אחד אני במלוא תפארתי ובמצב אחר אני בשיא חולשתי, האם יש מישהו בחוץ שמגדיל או מקטין אותי? האם יש איזו שהיא מראה חיצונית שמשנה את דמותי? מראה מעוותת כמו בלונה -פארק: פעם מרחיבה, פעם מצמצמת, פעם מקטינה, פעם מאריכה... איך משתנות המידות שלי? מי אחראי לשינוי? נו מי? כמובן שאני. אני קובעת מי אני. אני, בלי להרגיש, מקטינה את עצמי עד מאד, או תופסת המון מקום, או נעלמת ונאלמת או נוכחת ונשמעת. היום, למשל, הייתי גדולה. ענקית. היום יצאתי מהבית כלי ריק וחזרתי כלי מלא וגדוש כל טוב, שופע באהבה ובשמחה ובכוח. היום גדלתי. גדלתי מתוך המעשים שלי היום גיליתי אותי. גיליתי אותי בלי תוספות מיותרות (השליטה, הביקורת, הצורך להחליט) אני כפי שאני יכולה באמת להיות, אני עצמי- חזקה, שקטה, מעמיקה, מלאה שמחה ומרחב של קיום. היום הסכמתי לוותר על כל החלקים הצודקים, המחמירים, המחייבים, הדורשים. היום הייתי רק אני. וואוו! איזו הפתעה זו הייתה. כמה נפלא היה להיות בדיוק במידה!
ואז הבנתי- במקומות שהרגשתי קטנה ולא ראויה, מצומצמת ולא חשובה, מתאמצת ולא באמת קיימת, במקומות האלה חייתי בתוך החולשות של עצמי. נעצרתי מול הדמיון שלי, מול השקרים שסיפרתי לי, מנותקת מהמציאות בגלל החסמים שלי. זה מה שיכולתי, זה מה שידעתי. במקומות האלה המידות שלי השתנו, התעוותו, התקמטו. כמו הנשים הסיניות שנאלצו לקשור ולעוות את כפות רגליהן. וכמוהן גם אני סבלתי וכאבתי ושתקתי. עד שמשהו נפתח, עד שנפרץ מחסום הדמיון והאשליה. וגיליתי- כשאני על מקומי, נמצאת בטוב שבי ללא שום הפרות, יש בי עוד מידות. אני פוגשת את המציאות מתוך המידות החדשות: הסבלנות, הקבלה, ההקשבה, האהבה. יש לי מספיק מקום לגדול ולהיפתח ולהתרחב ולהתמלא. יש ה מ ו ן מקום והמידות הולכות ומתרחבות, ושמחה גדולה נכנסת ומתפשטת ומביאה איתה שקט וביטחון וכוח. היום גיליתי את דמותי החדשה, הרכה, הטובה, הנעימה. קודם כל לעצמי. ושמחתי עד מאד.
מראה, מראה שעל הקיר, תודה על הבבואה הזו, נעים להכיר.