בת כמה את?
איזו מידה את?
כמה תארים יש לך?
כמה חברים יש לך בפייסבוק?
כמה לייקים קיבלת לפוסט האחרון?
כמה שעות את עובדת?
כמה סדנאות העברת? כמה נרשמו? כמה הרווחת?
כמה ק"מ את רצה? כמה אימונים בשבוע?
כמה אכלת? כמה ירדת?
מספרים, מספרים, מספרים. ככה אנחנו נמדדות, במספרים. המספר הוא זה שקובע מה אני שווה, הוא שקובע את המידה. מספרים הם נקודות השוואה, נקודות התייחסות. במשקל ובגיל עדיף מספר קטן. בהישגים אישיים ההיפך, כמה שיותר גדול. הכל מדיד והכל מושווה ובתוך כל המספרים והסרגלים אני כבר לא באמת קיימת. רק נספרת.
מתי שאלו אותי: מה משמח אותך? מה את אוהבת? למה את מתחברת? מה את רוצה באמת? כמה את קרובה לעצמך? איך את טובה לעצמך? איך את נחה? את נחה?
שאלות שלא נספרות. אין להן מידה והן בעצם המידה.
"לסגל את המחשבה מההתחלה של המידה שהיא בתוך המידה והיא מידת הדברים." (ימימה אביטל)
מידת הדברים באמת: כמה אני בטוב? כמה אני בעומס? כמה אני בדיוק? כמה אני שמחה? כמה אני שקטה? הלב שלי פתוח או סגור? המחשבה שלי ממוקדת או מתרוצצת? הרצון שלי, כמה הוא מותנה באחרים?
מידה שאין לה מידה והיא מידתי האמיתית. היא משתנה מיום ליום, היא קשורה למקום האישי, הפנימי, לא תלויה בחיצוני.
מידה שלא ניתנת להשוואה לאף אחת אחרת, רק לעצמי. מידה שקובעת רק את הרגע הזה ולא שום דבר אחר. מידה לא שיפוטית. מידה שעוזרת לי להתחבר לעצמי ולא מרחיקה אותי.
מידה שבונה מידה טובה, שבונה מקום אישי, מידה שמרחיבה אותי ולא מכווצת (מה יהיה עם הערצת המידות הקטנות??) מידה שפותחת אותי ולא סוגרת, מידה שמחזקת אותי ולא מחסירה ממני, מידה שלא מחוברת לשעון, למשקל, לפתקית על בגד. מידה שאין בה תחרות והישגיות והיא כולה כולה אני.
את המידה הזו אני מחפשת.