הערב אנחנו חוגגים את מסיבת הסיום לקריאה בתורה שהתחילה בשנה שעברה.
אנחנו חוגגים מחזור שלם שסיימנו. שוב למדנו להתגבר על התוהו ובוהו דרך הפרדה ויצירת סדר חדש, שוב למדנו ללכת מהמקום בו התרגלנו אל ארץ חדשה, שוב חפרנו את הבארות שנסתמו, שוב חיפשנו את התשובה, את האהבה. את השפע בארצות רחוקות, שוב היינו עבדים, שוב השתחררנו.
שנה שבה חווינו ניסים, קיטרנו קיטורים, שמחנו, התאכזבנו, אכזבנו, קיבלנו מצוות ומרדנו בהם, קיבלנו אלוהים ונשבענו לו, וגם עזבנו אותו.
שנה של נדודים במדבר, של מים ומן, של דברים שנולדו ודברים שעברו מן העולם.
הגענו לפרק האחרון, לפרשה האחרונה, לזאת הברכה.
אנחנו חוגגים במסיבת הסיום של התורה את כל הברכות שנתברכנו בהן, אנו- עם ישראל, שבטי ישראל, אנחנו חוגגים את הפרידה ואת האפשרות הטמונה לנו בארץ המובטחת.
אנחנו חוגגים את הסיום של כל מה שהיה, אבל אנחנו לא נפרדים.
זו מסיבת סיום ללא פרידה, מסיבה של מה שהסתיים ומיד מתחיל בחזרה.
אנחנו מתחילים לקרוא את התורה מהתחלה. האם היא תהיה משהו אחר?
המילים אותן מילים, הפסוקים אותן פסוקים והפרשות אותן פרשות, איך יהיה משהו אחר?
כל ילד יודע לדקלם את מילותיה של לאה נאור: "סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר, טוב יותר? רע יותר? לא יודעת מה יותר, משהו אחר". וכך גם הקריאה בתורה.
אנחנו שונים בקריאה בתורה, שונים מלשון לשנן, קוראים בה שוב ושוב, אך גם שונים מלשון שונות. כל קריאה שלנו היא שונה, כל פרשה יכולה ללמד אותנו משהו שונה בשנה החדשה.
אולי השנה אבין אחרת את התוהו ובוהו, אולי אקרא אחרת את סיפור ירידתו של יוסף למצרים, אולי העם המקטר במדבר יבהיר לי משהו שונה עלי?
הערב ומחר אנחנו חוגגים מסיבת סיום שונה, מסיבה שמזמינה אותנו להתחיל מהתחלה, אחרת.
אני מאחלת לנו שיפה ושונה תהיה הקריאה אשר מתחילה לה מחר, שתפתח את הלבבות ותחזק את הקוראים והקוראות.
חג שמח אחרון בהחלט.