לפני כשנה אבדה לי מזוודה בטיסה פנימית בצרפת. מזוודה לא גדולה ובה בגדים וציוד אישי לשבועיים. המזוודה לא נמצאה עד היום. חברת התעופה פיצתה אותי בסכום שכיסה על חלק מהאובדן אך לכאב הלב שלי לא היה פיצוי. לקח זמן עד שהפסקתי לכאוב את האבדה ולחפש אשמים, עד עכשיו לפעמים אני מחפשת בגד ואז נזכרת, אה.. הוא במזוודה.
נזכרתי במזוודה, בסך הכל מזוודה, ובתחושת האובדן, בעקבות השריפה שכילתה בתים בקיבוץ הראל ובמבוא מודיעים. בתים רבים שלא נשאר מהם דבר. לא ספר, לא בגד, לא תמונה, לא כלי, לא שטיח, לא מזכרת. הכל עלה כאוד עשן השמימה והשאיר משפחות המומות וכואבות.
אני חושבת עליהם, חושבת עלי, מה הייתי עושה אם הייתי צריכה להתפנות מהבית בידיעה שאולי לא ישאר ממנו דבר. חושבת על המשפט: " מזל שזה רק רכוש" ויודעת כמה הוא לא באמת מנחם.
איכשהו הרכוש שלי, זה שאספתי במשך השנים, זה שבחרתי למלא בו את ביתי, לעטות בו את גופי, הוא זה שמגדיר אותי. הוא מין השתקפות חיצונית של תוכי. הדבר שאני רוצה לראות כשאני מסתכלת סביבי, כשאני מתבוננת עלי.
ה"רק רכוש" הזה הוא הנוכחות הגשמית שלי בעולם. הוא גם הזכרונות שלי, האהבות שלי, הידע שלי, הביטחון שלי. כשהוא נעלם מה נשאר לי?
מבחן השריפה, או אובדן הרכוש הוא מבחן גדול לפנימיות. מבחן גדול לאמונה שמה שנעלם, סיים את תפקידו בחיי. שאני לא זקוקה לו יותר, למרות שזה מרגיש אחרת לגמרי. אמונה שמשהו חדש, נכון יותר ומדויק יותר מגיע, למרות שאני לא רוצה משהו אחר.
מבחן השמיטה שנכפה הוא מבחן גדול לאמת המוחלטת, הרואה במה שיש את הטוב ביותר עבורי ואת מה שנלקח, נעלם, עזרה בתהליך של נקיון יסודי מאד.
השיעור שלי מול המזוודה היה לוותר על מה ש"שלי" ולהיות בנוכחות במקום חדש, לזכור שחוץ מהרכוש שלי יש עוד עולם גדול ונפלא. כמובן שאין להשוות זאת לבית שנשרף, ובכל זאת אני מקווה שאחרי השריפה, אחרי האובדן על מה שהלך, תגיע גאולה לאותם אנשים בבחינת "וישן מפני חדש תוציאו" באחת מאינסוף הצורות האפשריות בעולם הזה.
"יותר מדי צבעים
מעוורים את העיניים
יותר מדי צלילים
מחרישים את האזנים
יותר מדי טעמים
מקהים את חוש הטעם
יותר מדי רצונות
מבלבלים את הדעת
הימורים וציד
מעוררים חמדנות
חפצים יקרים
מְנָוְלִים
את יְּּפי הפשטות
על כן החכם
אוכל לפי מידת קיבתו
ולא לפי מידת העין
הוא
דוחה
את
המיותר
ותמיד
ידבק
במהות" (מעט מול הרבה- לאו צה. תרגום ניסים אמון)