מאה פעמים. זה מספר תקיעות השופר ששמעתי ביום הראשון של החג וגם ביום השני.
מאה תקיעות בכל יום: תקיעה, שברים, תרועה.
מהדהדות בחלל בית הכנסת, באוזניי, בחלל הפנימי שלי.
ובתוך מאה התקיעות היה רגע אחד שמעתי את המשפט: "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו".
אני מכירה את המילים האלה, מתוך פרשת ניצבים. כבר קראתי ושמעתי אותן בעבר. אבל הפעם שמעתי אותן בוקעות מתוכי החוצה, נענות לקריאת השופר.
כי קרוב אלייךְ הדבר מאד.
כל דבר. כל דבר שאני חפצה, שאני חולמת, שאני מחכה שיקרה, שיוצע, שיתרחש. כל נס שאני מתפללת לו, כל כמיהה ומשאלה: בפיךְ ובלבבךְ לעשותו. הכל קרוב, הכל יכול להתקבל בעזרת הדיבור והרגש.
הדברים שאני רוצה קשורים לדברים שאומר, והלב שלי יפעל בהתאם. הוא יוכל להסכים, לנוח ולשמוח. הוא יוכל להיפתח, לקבל ולאהוב.
מה שאבקש, מה שאבחר לומר לעולם, למי שקרוב, למי שקשוב וגם למי שלא. הכל כבר קיים. לא בשמיים היא ולא מעבר לים. פה, ממש לידי.
האם בשנה שזה עתה החלה אוכל להביא עצמי לידי ביטוי? אוכל לאהוב את מה שקורה? אוכל להצמיח את מה שאני אוהבת? אוכל לקרב, להתקרב למשאלות ליבי, אעז להקשיב להן, אעז לדבר אותן, אעז להסכים להן, אעז לממש אותן?
תקיעת השופר פתחה לי צוהר להבנה חדשה. להפסיק לחכות לאיזה קסם חיצוני, לנס מהשמיים, למקריות מופלאה. הכל כבר כאן, זה זמן להכיר את הקסם הפנימי שלי, את הניסים שמתרחשים בוקר, ערב וצהריים. זה הזמן ליצור את המקרה, לייצר את המציאות.
מאה פעמים תקע בעל השופר, אחת מהם פתחה אצלי מקום בלב.
שאזכה לבחור בחיים, להיות ברכה, לעוף הכי רחוק שאפשר השנה.