הדלקת הנרות בחנוכה מזכירה לנו את ההדרגתיות בהתפשטות האור, את ההתפשטות שקורית כשאנחנו מוצאים אפילו אור קטן וגם כמה חשוב שיהיה שָמָש, מישהו, משהו שיעזור להדליק את האור. מי יהיה השָמָש שלי? ימימה אביטל מציעה לי כשָמָש את המשפט הבא: "מה צריך על מנת שהנפש האישית תגיע לזמרתה היא תפילתה? היא צריכה להיות מנוקה מכל מיותר… מה טפל לחיים ומה עיקר כדי לחיות"
המשפט הזה של ימימה משמש לי תזכורת למה חשוב בחיים. תזכורת נהדרת בכל פעם שאני מתבלבלת, אובדת, מתפזרת.
כשאני כועסת על הכיור המלא כלים אני חושבת: מה הדבר העיקרי בשבילי?
כשאני נעלבת מחברה שלא מדברת איתי אני חושבת: מה הדבר העיקרי בשבילי?
כשאני מקבלת תשובה שלילית לבקשתי אני חושבת: מה הדבר העיקרי בשבילי?
זו שאלה טובה לשאול את עצמי: מה העיקר עבורי בחיי, מה הכי חשוב לי כדי לחיות. שהבית יישאר נקי? שכולם יסכימו איתי? שכולם ירצו אותי? שכולם יאהבו אותי? שכולם יתנהגו כמו שאני חושבת שצריך להתנהג?
לפעמים הדברים האלה נראים ממש חשובים, אבל אז אני נזכרת כמה מאמצים הם דורשים ממני, כמה בזבוז כוחות, כמה נסיונות שכנוע עצמי או שכנוע אחרים. וכל זה כדי ש- מה? כדי שיגיע הבלאגן הבא, חוסר ההסכמה הבא, חוסר הנתינה הבא ואצטרך להתחיל להיאבק שוב מהתחלה.
אז מה העיקר כדי לחיות?
אני משאירה את השאלה הזו פתוחה, כדי שכל אחת ואחד יוכלו לענות עליה לעצמו. מה שימימה מסבירה לנו זה שהעיקר הזה מושג בקלות, בלי מאבק. העיקר הזה קשור אלי ללא תלות באחרים, העיקר הזה הוא שָקט ולא מלחמתי, העיקר הזה מביא להודיה גדולה.
שנזכה לאור נרות חנוכה לגלות מה עיקר קיומנו, שנזכה לאור נרות חנוכה להתחבר לעיקר הזה ושנזכה להודות על הניסים ועל הנפלאות שקרו בימים ההם וגם בזמן הזה.