כשעצוב ולא הולך, כשמפחיד ומסתבך- אני מוצאת את מי להאשים.
לא התרכזתי כי נביחות הכלב הפריעו, לא הבנתי כי היא דיברה מהר מדי, לא הצלחתי כי שמו לי רגליים, לא קודמתי כי לא אוהבים אותי ואני נראית ככה בגללך, בגלל הגנים שלך.
ימימה פותחת את דבריה על האשמה במשפט קצר וקולע: "אם את מאשימה זו אינה נתינה." זו בוודאי אינה נתינה כלפי המואשם אך זו גם אינה נתינה לעצמי.
לתלות את המצב שלי באדם השני, להסביר את המקום שלי כתוצאה ממעשהו של אדם אחר- זו אינה נתינה לעצמי.
לדרוש מאדם אחר להשתנות כדי שלי יהיה יותר קל, זו אינה נתינה לעצמי.
לדרוש מהאחר את מה שחסר לי- זו אינה נתינה לעצמי.
כל אלה מגיעים מתוך ראיית החסר, בגלל חוסר אמון במתאפשר, בגלל חוסר חיבור לחיים.
עפ"י ימימה חיפוש השלמת מה שחסר מביא להאשמה, משם מגיעה הדרישה ואחריה האכזבה והכעס הגדול, כי האחר לא יכול באמת להשלים את מה שחסר לי.
כי האמת היא שלא חסר לי כלום, יש רק נתק בין מה שיש לי ובין מה שאני רואה. בין הטוב הקיים ובין החוויה.
מה שבאמת מחזק אותי, מאפשר לי ובונה אותי זו ההבנה האישית שלי. מתוך נתק, תחושת חסר ודחיה- אי אפשר להגיע להבנה. מתוך האשמה אי אפשר להגיע להבנה.
כשאני מאשימה אני מחסירה מעצמי.
איך אני נותנת לעצמי?
מתחילה את הדרך חזרה, מבחוץ פנימה.
חוזרת לעצמי ושואלת: מה אני צריכה עכשיו? איך אני יכולה לעזור לעצמי? מה חסר לי? באופן אישי ברוב הפעמים אני מגלה שחסרה לי קבלה. קבלת המצב, קבלת המתרחש, קבלה שיש עוד דרך, קבלה שאפשר גם אחרת ממה שרציתי/ תכננתי/ קיוויתי. וכמובן קבלת עצמי במקום המופר, החלש, הלא יודע.
מתחילה מקבלה.
מקבלת את הקושי שלי, את התסכול, את חוסר הנוחות.
מקבלת שלאחר יש את הדרך שלו, הראיה שלו, הרצונות שלו.
מאפשרת לי לחוש אכזבה או צער או תסכול- בלי למצוא את האשם, בלי לדרוש משהו אחר.
ואז הראיה מתרחבת. רואה מה כן קורה, מה יש ומה מתקיים במציאות שמקודם היתה רק חסרה, רואה היכן הכוח שלי והיכולת שלי, רואה מה קיבלתי מהשני, מה מתאפשר לי במציאות הזאת.
הכוח חוזר אלי, הנפש שלי שקטה, שבתי הביתה.