ניסיתי, ניסיתי מאד, ניסיתי בטוב, ניסיתי בכוח.
ניסיתי להתקרב ולתת, להתחבר ולדבר, ניסיתי את הלב שלו לפתוח.
ניסיתי להיות בשביל מישהו אחר, שבחר לא לקבל.
לא לקבל את הלב הפתוח, את ההקשבה, את הרצון להתקרבות, את האהבה.
ניסיתי לתת וקיבלתי דחיה.
כמה כואבת הדחיה, כמה צורבת. כמה מקטינה ומחלישה. כמה מהר היא מִתָרגמת אצלי לתחושה שאני לא מספיק טובה, לא חשובה. איך הנתינה שלי שלא התקבלה הופכת אצלי מיד לדחייה עצמית, לעומס שמקשה ומכביד.
התערבבתי. לא הצלחתי לשחרר את הנתינה שלי, רציתי שירצה אותי, שיודה לי, רציתי שירצה לקחת ממני כמו שאני רציתי לתת. ולא ראיתי את השני. לא ראיתי את המקום שלו, את הקושי שלו, את היכולת שלו לקבל, להסכים, להתמסר.
התערבבתי והפכתי את הנתינה שלי לדרישה, אפילו בלי שהרגשתי, דרישה לקבלה.
והשני? הוא זימן לי דחיה כדי שאוכל לבדוק את הדחיה שעולה בתוכי. כדי לבדוק את הנתינה שלי, כדי לבדוק את האחיזה שלי. בודקת מגלה שאני אוחזת ברצון לקבלה, מה שכבר הופך את הנתינה שלי ללא מדויקת.
מה זה בכלל נתינה מדויקת? נתינה מדויקת היא כמו אגם מים מתוקים, כמו עץ רחב צמרת, כמו פרח פורח. האגם, העץ, הפרח נמצאים שם. הָמָָתנה שלהם ליקום קיימת. גם אם אף אחד לא שותה ממי האגם, גם אם אף אחד לא יושב בצל העץ, גם אם אף אחד לא נהנה מיופיו של הפרח, הם שם. המים קרים וצלולים, העץ זקוף ומצל והפרח יפה ומבשם. הם שם, בנתינה שקיימת מעצם קיומם, לא תלויים בהסכמת האחרים, ברצון האחרים, בתודת האחרים.
נתינה מדויקת זה להיות כמו אגם, כמו עץ, כמו פרח. לדעת שהנתינה שלי קיימת מעצם קיומי, שהטוב שבי קיים תמיד בתוכי, שהמהות הטובה שלי לא תלויה בחסדיהם של אחרים, אם ירצו או לא ירצו, אם ייקחו או לא ייקחו. נתינה מדויקת אינה מתאמצת, היא טבעית ויפה וקלה, כמו האגם, כמו העץ, כמו הפרח.
כדי לחזור מהעומס אל הטוב שבי אני מזמינה את עצמי לנתינה מדויקת כלפי עצמי: ללא דרישה, ללא ציפייה, ללא כעס. ללא משקעי העבר, ללא התחשבנויות העתיד. מזהה את העומס בתוכי שמתעורר ומבינה, הוא שייך לזמן עבר. הטוב שלי מחכה, מחכה שאקח אותו. שאקח את טוב ליבי ואת שמחתי, שאקח את האכפתיות שלי ואת אהבתי, שאקח אותם ואתן אותם לי.
האם אני מסכימה לקבל? לקבל אהבה ללב הפגוע, לקבל חמלה למחשבה הסוערת, לקבל שקט לקשב החסום, האם אני רוצה את הטוב שבי? רוצה ומסכימה, מקבלת ומתקרבת, מתחברת ומתמלאת.
"הנה בא, עוד יום שמח
משוגע על כל הראש
הנה באת.
הרגע שלנו ביחד
מתחיל בריקוד " (ישראל ברייט)
ריקוד החיים שלי המתקיים ומקיים אותי.