מאז ומתמיד חייתי בצילו של הפחד: פחדתי לרכב על אופניים, כי לא היה לי שיווי משקל טוב, פחדתי שיגלו שאני לא רוכבת על אופניים וילעגו לי, פחדתי שילעגו לי אז צמצמתי פעילות חברתית.
פחדתי לשחק חמש אבנים בהפסקות כי לא הייתי טובה בזה, פחדתי לעלות על המתקנים הגבוהים בגני השעשועים, שלא לדבר על המגלשות בפארק המים או כל המתקנים בלונה פארק.
פחדתי ופחדתי שידעו שאני פוחדת.
שנים של חיים עם הפחד. אתם יודעים איך זה מרגיש? הצמצום שולט, ההסתרה גוברת, ותחושת הבושה ממי שאני נהיית זאת שמגדירה אותי.
מה שטוב בשנות הילדות והנערות האלה הוא שבסופו של דבר הן עוברות.
בסופו של דבר מצאתי לי מקום בעולם שלא מוגדר ותלוי ביכולות הפיזיות שלי, בשיווי המשקל ובשליטה בגוף.
למדתי במה אני טובה ומשם התחזקתי אבל תחושת הבושה לא נעלמה. היא תמיד היתה וחיכתה בפינה, להזדמנות להראות את פניה, לרגעים שבהם אראה בחולשתי.
עד שהגיע היום שבו בננו הגיע עם הצעה: בואו נחגוג את חג שבועות בים המלח ונעשה ביחד טיול סנפלינג.
סנפלינג? אני לא. היתה המחשבה הראשונה. אבל אז הסתכלתי מסביבי וראיתי את ההתלהבות של בני המשפחה. סנפלינג? איך אני אעשה סנפלינג? את לא תעשי, אמר הפחד. אני לא יודעת איך, אבל אני אעשה- שמעתי קול אחר בתוכי. קול חדש, שלא הכרתי. את תעשי כי זה אפשרי, כי יעזרו לך, כי יש מדריך וריתמה, כי לא תבאסי את כל המשפחה, כי תכלס, אין סיבה שלא.
אוקי. ניסע לחופשה בים המלח (ואף מילה על סנפלינג).
ההזדמנות להיות עם המשפחה שלושה ימים ביחד היתה מפתה מדי וכיסתה על קולו של הפחד והחששות. הארוחות, המשחקים, הצחוקים והאהבה מילאו אותי ולא השאירו מקום לפחד להשתלט.
כשיגיע הרגע, נתמודד.
והרגע הגיע. אלי המדריך קיבל את פנינו עם הריתמה, החבל והקסדה- ואני אמרתי, בינתיים זה רק טיול.
כשהגענו למפל הראשון אלי הסביר איך להירתם ומה לעשות ואני לא שמעתי כלום, רק אמרתי לו: "אלי, אתה שומר עלי. אתה אחראי שאגיע למטה בשלום".
אלי לא התרגש, רגיל כנראה, ואמר לי "קדימה, עכשיו תורך".
"הי", אמר הפחד "הגעתי".
"הכל בסדר" אמר יוסי "תישעני אחורה ותרגישי כמה את יציבה".
"אני פה" אמר הפחד.
"עכשיו תעשי רק צעד אחד לאחור. ותעצרי" אמר אלי. ו"עוד צעד אחד. מרגיש כמה את יציבה?" וככה צעד אחרי צעד, אני והפחד, בהדרכתו של אלי, ירדנו את המפל. בקצב של צב שהולך אחורה, הגעתי לקרקע, לא מאמינה שזה קרה.
אח"כ היה עוד מפל, יותר ארוך. וגם שם אלי ליווה אותי במילותיו עד שהמשכתי לבדי. במפל השלישי כבר ידעתי מה לעשות. כבר סמכתי על הגוף שלי, על הריתמה ועל אלי, וגם שהגעתי לשיפוע שלילי והרגליים שלי לא פגשו את הסלע, המשכתי לשחרר לאט את החבל, כי ידעתי שהקרקע שם למטה מחכה לי.
עשיתי זאת. עם הפחד, עם דפיקות הלב, ועם מילות השבח וההתפעלות מהמשפחה.
ההרגשה בסיום היתה של שמחה והקלה. טוב שזה נגמר, טוב שפרצתי עוד מחסום מחשבתי.
כשעברו הימים חשבתי על מה היה שם, איך הסכמתי, איך תיפקדתי. הבנתי שמשהו מבפנים גדל והתחזק ושמי שמנהל אותי היום הוא רצון אחר, לא רצון שמונע מפחד. וגם שאני בכל זאת זקוקה למישהו חיצוני לסמוך עליו, וטוב שהיה לי אותו כי בזכותו גיליתי כמה גדל גם הבטחון הפנימי.
אז מה היה לנו שם: הזדמנות, רצון, משפחה, פחד מפעם ושיעור מצוין על למידה עצמית שאף פעם לא נגמרת.