בתוך חודש אוגוסט הלוהט, בתוך ההתרגשות של תחילת שנת הלימודים, בתוך ההכנות לראש השנה המתקרב, בתוך ההבנה המחלחלת אט אט שהנה נגמרה לה השנה החמישים לחיי, בתוך כל אלה מסתיים לו חודש אלול. ככה הוא עבר, כמעט בלי שארגיש. ממש לקראת הסוף מתעורר פתאום הלב שלי ואומר: הי, אבל עוד לא ביקשתי סליחה! באמת נכון, עוד לא ביקשתי סליחה על כל מיני מילים שאמרתי, וכעסים שהכעסתי, ומעשים שעשיתי ואנשים שדחיתי. הגיע הזמן. אז ביקשתי. מחלק מהאנשים פנים אל פנים, מחלק רק בלב, לחלק כתבתי ולא שלחתי, לחלק אכתוב וגם אשלח, חלק בדמעות וחלק בחיוך, חלק עם חיבוק וחלק מרחוק, וגם אם לא נקבתי בשם ספציפי, אני מבקשת סליחה שהכאבתי. אני מבקשת סליחה ומנקה את מגירות הלב העמוסות במיותרים. זה באמת מאוורר ומשחרר ונעים. ונשארתי עם עצמי. זאת שאני נשארת איתה בסופו של כל יום, בסופו של כל תהליך, בסופה של כל דרמה, בסופה של כל מסיבה. מה איתי? גם לי מגיעה סליחה? מגיעה גם מגיעה. סליחה לי על שאני מטריפה לעצמי את השכל, סליחה על שאני לא מסופקת, סליחה על שאני דורשת ונאחזת, סליחה על הלחץ והניג'וסים, סליחה על שאני לא רואה אותי מספיק, סליחה על שאני לא מפרגנת לי מספיק, סליחה על שאני לא מניחה לעצמי להיות בשקט, סליחה שאני מבקרת ושופטת, סליחה על שאני חוסכת מעצמי אהבה. ואני רוצה גם להגיד לי תודה. תודה שהרשית לי להעז. תודה שלא התייאשת, תודה שלמדת לבקש מה שאת רוצה, תודה שפתחת את הלב לאהבה, תודה שדאגת לגוף שלי ולנשמה שלי, תודה שטיפלת באהובים שלי. תודה שהקשבת לחברות ולחברים שלי, תודה שלמדת, העמקת, גילית, נתת ושימחת. את עצמך ואת האחרים. הייתה שנה מגוונת, מאתגרת, מלמדת. שנה של ניסיונות חדשים, לימודים מרתקים, הצלחות וחוסר הצלחות. שנה של חוויות נפלאות ונפילה לתהומות כמו ששנה צריכה להיות: מרגשת במידה, מעניינת במידה, מאתגרת במידה, משעממת במידה. תודה על השנה שהייתה, תודה לכל השותפים במסע החיים שלי, בעולם האמיתי ובעולם הפייסבוק, לכל האוהבים, האדישים וגם לאלה שלא סובלים. כמעט סיימנו.... ותיכף מתחילים.
top of page
bottom of page