תּוֹכַה רָצוּף אַהֲבָה, רָצוּף אַהֲבָה בֵּיתַה צָפוּף לִרְוָחָה, צָפוּף לִרְוָחָה המצאת לָנוּ מְחִילָה, לֹא רַק בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה לך דוּמִיָּה תְהִלָּה
עשר שנים. עד לפני עשר שנים הייתה לי סבתא, תכולת עיניים, מאירת פנים, גבוהה, יפה מחייכת. היא גרה בקיבוץ קטן, בבית קטן. כל רכושה היה אופניים (שהתחלפו אח"כ בקלנועית) ודירת חדר וחצי קיבוצית מלאה באהבה. אבל בשבילי היא גרה בבית קסום שמתרחב ככל שהלב מתרחב ובערב שבת מגיעים אליו עוד עוד בני משפחה. ויש מספיק מקום ותה ושוקולד ועוגות לכולם, ולא צפוף מדי ולא רועש מדי ונעים וטוב, כי אפשר לדבר איתה על כל דבר, והכול מעניין לה, והכול היא יודעת. הייתה לי סבתא שהכילה עולם שלם של אהבה וקבלה ונתינה וחום ורכות ואפשרות. והייתה עבורי עיר מקלט, חוף מבטחים, מקום לנחמה. אני גדלתי, כבר היו לי ילדים משלי, אבל תמיד כשבאתי אליה הפכתי להיות נכדה. שנושאת אליה עיניים, שנהנית מפינוקיה, ושבודקת (למרות שכבר לא אוכלת) אם עוד יש לה בארון הקטן מסטיקים עגולים...
לפני עשר שנים הלכה מעולמי סבתא אסתר. עברו שנים עד שהבנתי שסבתא שלי בחוכמתה הטבעית, בהלכותיה הנעימות, בשפתה הייחודית ידעה לעשות את מה שאנשים מנסים ללמוד במשך שנים: לפתוח את הלב, להביט על כל אחד בגובה העיניים, לשמור על חיוך וסבר פנים נעים, לתת ביד רחבה גם אם היכולת צרה, להעניק לכל אחד את ההרגשה שהוא חשוב מאין כמוהו. וגם להביע את דעתה, להשמיע את דבריה, להשפיע, להטות דרך. תמיד אמרה שה' איתה, תמיד ידעה להודות לו על כל מה שיש לה, תמיד יכלה לפנות אליו בתפילה, בבקשה, בתחינה שישמור עלינו: המשפחה, העם והמדינה. דרכה הייתה דרך האמונה, דרך הציונות, דרך המשפחה. את הדרך הזאת היא ידעה להטמיע בלב כל אחד מצאצאיה. הדרך שממשיכה להתקיים גם עשר שנים לאחר לכתה.
השבוע אנחנו מציינים עשר שנים לפטירתך סבתא אהובה. לזכרך אני מקדישה את השיר הכי יפה שמתנגן בימים אלו, שמרגש אותי בכל פעם מחדש ונראה שנכתב ממש עליך: תוכו רצוף אהבה. יהי זכרך, שנצור בליבי לעד, ברוך.