למה לי לקחת ללב

הלב שלי, זה שיודע לאהוב ולתת ולשמוח ולחבק, הוא מין סוג של ספוג.

הוא סופג לעצמו פגיעות של העבר, סופג כאב שכבר עבר, סופג מילה של ביקורת, שתיקה רועמת, סופג ולא משחרר.

הלב הטוב שלי מתמלא באכזבות, פרידות, דחיות, ואמונות ישנות. הוא מתמלא ומאמין להם, מתמלא ומפסיק להאמין בטוב שהוא נושא.

מחמאה שאקבל תישמע לי כמו מילת נימוס לא מחייבת, מילה טובה תשמע לי כמו בדיחה, אפשרות להתקרבות תראה לי כמו סכנה של דחייה ושקט הוא מצב בלתי אפשרי בגלל כל הרעש הפנימי.

הלב שלי הוא כמו ספוג שהתמלא בכל כך הרבה מיותר עד שכמעט כל דבר שקורה נתפס על ידי כפועל כנגדי. למה לי לקחת ללב? זה כל כך מעמיס עליו, זה מכביד וחונק. זה מעורר בו ספק, זה מבלבל, זה מרחיק אותי מכל אפשרות של שחרור.

אז למה לי לקחת ללב? אולי כי אני פשוט רגילה, אולי זה קורה בלי לחשוב, אולי הלב הסָפוּג שכח שיש עוד אפשרות.

אולי הגיע הזמן לקחת פיקוד על הלב, אולי הגיע הזמן להכיר את ההרגל האוטומטי, אולי הגיע הזמן לזכור את מה שאריק איינשטיין שר לפני שנים:

"למה לי לקחת ללב -

יש לי הרבה לאהוב מראש,

יש לי תמיד חברים שעוזרים לשמוח. "

אולי הגיע הזמן להכיר אפשרות חדשה. אפשרות של יש לי: יש לי חברים, יש לי אהבה, יש לי משפחה, יש לי משמעות, יש לי לב חם ואוהב. יש לי חיים. האם אני מסכימה לחיות אותם באמת? האם אני מסכימה לוותר על מה שהלב ספג, לשחרר כאבים שחוסמים? האם אני יכולה לאהוב את הלב שלי, לחמול עליו?

למה לי לקחת ללב? יש לי בו כל כך הרבה טוב שרק מחכה שיתפנה לו מקום.

שמחכה לאפשרות לעשות הכל, בלי להתנצל ובלי להתבלבל:

"תן לצעוק, תן ללמוד,

תן לצחוק ותן לשמוע.

תן לחיות ותן לטעות

תן לעצמך לסלוח.

פשוט לאהוב."

לסלוח. פשוט. על הכאב, על הפגיעה, על הדחיה, על השתיקה. לסלוח כדי שאפשר יהיה להמשיך הלאה, לחיות באמת, בחופשיות, לעשות את מלאכתי, לשמוח בקיומי, לחזק את מקומי.

"זה מה שרציתי לכתוב - לך עם זה לאט, ואז תוכל פשוט לרוץ מהתחלה"

יום חדש, שבוע חדש, חודש חדש. תמיד אפשר להתחיל. לאט, בהסכמה, בקשב, אהבה.

חודש אדר טוב לכולם.