מה שמפתיע אותי בימים האחרונים זו הקבלה של המצב שאני שומעת מסביבי. אנשים שאני פוגשת (דרך האינטרנט והטלפון..) רואים הרבה טוב במצב, ואפילו מברכים את הקורונה: תודה לקורונה שהחזירה אותי הביתה. תודה לקורונה שסגרה אותי שבועיים בבידוד ועזרה לי להבין דבר חשוב על עצמי, תודה לקורונה שמאפשרת לי לנוח, וגם- איבוד השליטה הביא לי הקלה.
את המשפט האחרון אמרה לומדת בשיעור האינטרנטי שערכנו אתמול, והא כל כך יוצא דופן שהייתי חייבת להתבונן בו.
איבוד השליטה הביא לי הקלה.
איבוד שליטה מביא איתו בדר"כ חרדה, פחד, חוסר וודאות, צורך להיאחז במשהו, והנה הפעם איבוד השליטה, או למען דיוק, ההבנה שהשליטה על המצב ממש לא בידי, הביאה הקלה. הקלה מהצורך שהדברים יקרו בדרך מסוימת, הקלה מלהספיק הכל, הקלה מלהיות כל הזמן עם הידיים על ההגה, מלתכנן, לנהל, להחליט, לבצע, להחזיק, ולהצליח.
כל כך הרבה שנים אנחנו במירוץ לשליטה, אוחזות באשליה שמה שנרצה, אם נהיה מספיק טובות- יקרה. מה שנעשה, אם נהיה מספיק יעילות- יצליח.
תפיסה אשלייתית שאנחנו יכולות גם וגם, עוד ועוד, לג'נגל את החיים יום אחר יום שעה אחר שעה.
והנה הגיעה ההודעה המפתיעה- לא, את לא.
אין לך דרך למנוע קורונה, אין לך דרך לשפר את ביצועייך, אין לך אפילו דרך ממש להגן על יקירייך. הכל פתוח והרבה סגור. הכל יתכן וגם הרבה דברים כבר לא אפשריים.
ומתוך המצב הזה יכולה להגיע הקלה, להגיע קלות, קלילות. אם לא אז לא. אני אפסיק לעשות יותר ממה שאני יכולה, אני אפסיק להתאמץ, אני אקשיב, אתבונן, אניח, אנוח, ואלמד לחכות.
חתיכת שיעור הביאה איתה המגפה הזו, ואיתו חתיכת הזמנה.
מה אני לומדת על עצמי במצב החדש? איפה אני מפתיעה את עצמי? מה מתאפשר לי שלא ידעתי? לימוד חדש באביב המתחדש.
מאחלת לנו עכשיו שנהיה בריאות ושמחות, מתקיימות בתוך היש שתמיד קיים.