מחפשת אהבה במקום שאין אהבה מחפשת חום במקום שאין חום מחפשת שמחה במקום שאין שמחה עם מה אני נשארת? עם האכזבה ומה אם אני בכל זאת רוצה? בכל זאת חסרה? מה אני עושה כדי להשקיט את התבערה? מָפְנָה את המבט. מפסיקה לחפש באותו מקום ריק. מתבוננת סביב. מה יש? מה קיים? מה מתאפשר? זה לא חוכמה לראות את מה שאין, זו חוכמה לראות את מה שיש. יש רצון: להישאר על מקומי הטוב המאפשר התקרבות על פי מידתי. אם אין בָּמָקום שמחה, יש שמחה בתוכי. שמחה שמזהה את העצב שנוצר, שמחה שיודעת שאפשר גם אחרת. אם אין בָּמקום אהבה, היא קיימת בתוכי. אהבה שמחפשת מקום להשתקף, להשתתף. אולי אוכל להעניק אותה בעצמי לעצמי? אם אין חום בנמצא יש חום בָּמָקום שלי, חום המחכה לאפשרות לחמם אותי מבפנים. מתחברת אליהם, מתחזקת מהם ורואה מה מתאפשר עכשיו: מתאפשרת נדיבות. מתאפשרת משפחתיות. מתאפשרת השלמה עם מה שיש וגם השלמה עם מה שאין. מקבלת את החוסר, מקבלת את הדרישה, מקבלת את כאב הילדה. את חמודה, אני אומרת לה. את כבר לא בודדה, אני אתך, אני מבטיחה לה. ומבטיחה לעצמי להיות מספיק טובה וקשובה כדי לתת לה מקום שמאפשר ריפוי באהבה. הדרך אל הגאולה עוברת דרך ההסכמה, ואז מגיעה החמלה, האהבה והקבלה. והנה דייקתי- שקט שמחה ומנוחה. "יהי רצון שתאספי כוחות לשמוח, לקיים את שמחת ליבך" (ימימה אביטל)