נשים מלקטות, גברים ציידים. כך נהוג לתאר את אמהותינו ואבותינו הקדמונים. תפקידים קדמונים שעפ"י תיאוריות התנהגותיות ופסיכולוגיות משפיעים עד היום על תפקידי האישה והגבר בחברה המודרנית. אז אם אנחנו, הנשים, כבר מלקטות, ימימה מציעה לנו ללקט הבנות. " נוטעת כדי שתוכל לקצור בדרכה ממה שאוספת מהליקוט היומיומי. זאת אומרת בפשט, לוקטת הבנותיה, מחזירה אותן למקומן, לוקטת, אוספת אותן, ממקדת על עיקר, מדייקת כי תשמח"
היום בשיעור למדנו על נטיעת וליקוט ההבנות. אני כל כך אוהבת את ליקוט ההבנות בשיעורי ימימה, כל לומדת תורמת את ההבנה שלה: הבנתי שהילדה היא זו שנעלבה, הבנתי שהנתינה שלי לא תמיד מתאימה למקבל, הבנתי שהכעס שלי הוא לא המציאות, הוא העומס, הבנתי שאני מערבבת זמן עבר עם ההווה, הבנתי שאם יש מאבק ביני לבין האחר אז אני לא בדיוק שלי, הבנתי שהלב שלי עדיין סגור, הבנתי שקשב נקי מאפשר שלום בית, הבנתי שכשאני יוצאת ממקומי אני רחוקה מעצמי. ההבנות האלה נמצאות בי. אני מוצאות אותן כשאני מתוחמות בטוב, מקבלת את עצמי, נחה מהמאבק. הבנה היא מתנה ממני אלי, בזכות ההבנה אני פורצת דעות ישנות, התנהגויות מקובעות, תפיסות ילדותיות. ההבנה היא זו שפורצת את החסימה. כשאני (הלומדת) מבינה שזו הילדה שנעלבה אז נפרצת הרגשת קָטנות מיותרת. כשאני (הלומדת) מבינה שעלי להתאים את מידת הנתינה שלי אז נעצרת הפרזה מיותרת. כשאני (הלומדת) מבינה שהכעס שלי נובע מפרשנות של העומס ולא מהמציאות, אז אני יכולה לתחם ולעצור אותו. כשאני (הלומדת) מבינה שאני מערבבת זמן עבר עם הווה אז אני יכולה לעצור תגובות השייכות לזמן עבר. כשאני (הלומדת) מבינה שגם לי יש אחריות על המאבק אז אני לומדת להתבונן: מה יחזיר אותי לדיוק שלי? כשאני הלומדת מבינה שאני רחוקה מעצמי אז אני מקשיבה: מה אני צריכה כדי לשוב ולהתקרב? כמה טוב לדעת שיש בתוכי עושר של הבנות, שיש בתוכי אושר שמחכה לפריצת הדרך. שהתשובות הן אצלי, שהדרך לשקט ולשמחה נתונה בידי, בליבי, ברצוני.
ימימה אומרת: "ככל שתדייק אז היא תהיה נוכחת בהסתכלות לקלוט כמה היא מתחדשת." בכל יום נובטת הבנה, בכל יום דיוק מתהווה, בכל יום אני מתחדשת, מטובי, משמחתי, מההכרה לקיומי. שנזכה להבנה הבאה.