להפוך כעס לאהבה

כשהייתי ילדה ראיתי את המחזה עוץ לי גוץ לי. הסצינה שהרשימה אותי ביותר היתה זו כשבת הטוחן טוותה את הקש והפכה אותו לזהב בעזרתו של האישון שאמר: "הכול אפשר אך ורק למי שהוא מוכשר".

רגע מופלא, שגילה לי כי בעזרת קסם ניתן להפוך דבר פשוט, יומיומי וחסר ערך למשהו יקר ערך, נוצץ ומרהיב. שהקסם נמצא בכישרון. אם אמצא את כישרוני, אז הכול אפשרי.

נזכרתי בסיפור הזה השבוע, כשהבנתי שאני מבזבזת זמן רב מחיי באחיזה בקש. אחיזה בקשה, אחיזה בכואב, אחיזה בכעס, אחיזה בחסר. והחיים כ"כ קצרים, קצרים מכדי להישאר תקועים בקש המאכזב.

אז אני מחפשת את עוץ לי גוץ לי שלי, את מילות הקסם שיהפכו את הקש לזהב, את הקשה לטוב, את הכואב למחבק, את החסר ליש. וכרגיל אצלי, את מילות הקסם אני מוצאת בדבריה של מורתי ימימה: "המלאכה הבונה הופכת את החלק ההפוך לחלק שבא להשלים את עצמה. הופכת אותו לטוב דרך נתינתה לעצמה"

ימימה מגלה לי שהזהב, הטוב, נמצא בתוכי, ואם אדע להשתמש בו, יהפוך כל ה"קש" שלי לזהב טהור. אם אדע לתת לעצמי מהטוב שבי, לא אתעסק יותר בקש המיותר הזה.

תהליך הטוויה הוא הנתינה לעצמי. נתינה טהורה מתוך הסכמה, מתוך אהבה. נתינה זה הקשבה מלאה למה אני באמת רוצה (להיות צודקת או להיות במנוחה?) זה הבנה מדויקת של מה שאני צריכה (לריב עם כולם, למצוא חן בעיני כולם או להיות על מקומי?) זו התחברות ללב כדי לשמוע ממנו למה הוא זקוק (לעוד מלחמה או לשקט ושמחה?) נתינה לעצמי זו השלמה.

משלימה את מה שחסר לי מתוך מה שיש לי, משלימה עם השני מתוך קבלת יכולותיו ורצונותיו, משלימה עם המתרחש ומבינה שבכל מצב יש טוב המאפשר לי דברים חדשים. מקשיבה פנימה, שומעת את הלב שמבקש לא לכאוב יותר, שומעת את הרצון לחיות בשמחה ולא באכזבה, מקשיבה להבנה שאומרת: החיים קצרים מדי מכדי לבזבז אותם על קש וקישקושים. מקשיבה פנימה ומגלה שהכעס הפך לאהבה.

מודה לכשרון שהתגלה, מודה להבנה שעלתה, מודה ללב הזהב שמאיר את דרכי. הכול אפשרי: להפוך כעס לאהבה, צער לשמחה, סגירות להתקרבות. ובמילות הקסם של ספר תהילים: הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם

חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם.