אני ממש אוהבת להיות יציבה. להבין מה קורה, להיות בנוכחות, להיות בהכרה פעילה. לראות מה פועל בי, לתת לעצמי תשובות. זה מה שאני חזקה בו, זה מה שאני מלמדת לעשות. יש בזה משהו מרגיע, מאפשר שקט, מתחם, מחזק. ההפך של להיות יציבה זה להתפרק. את זה אני פחות מעדיפה. לא אוהבת להתפרק, זה מפחיד, זה מחליש, זה לא מקדם. משתדלת להימנע מהדרמה הגדולה. אבל לפעמים היא מגיעה, ההתפרקות. זה מתחיל מגל קטן, מלב רועד, מדמעה בזוית העין וכמו מפולת לא ניתנת לעצירה. לא תמיד ברור לי מה התחיל את המפולת, לא תמיד אני שמה לב שהיא מגיעה, אבל פתאום היא שוטפת את כולי, מפרקת מבנים, סוחפת הגנות, מונעת הבנות. משאירה אחריה אפר ועפר. ואני רואה אותה מתרחשת ולא יכולה לעצור. רק יכולה לתת למפולת לקרות, להתערבב איתה ולהתפרק לחתיכות. ויחד עם זאת בתוך כל הרעש הגדול, מצליחה לשים לב שלמרות שהמבנה הפנימי שלי נהרס, יש מי שלא נבהל ממני, כמו שאני נבהלת. יש מי שנשאר יציב מולי, יש מי שלא משתיק אותי ולא מבטל ולא מזלזל. ובתוך ההתפרקות אני רואה שיש מי שמחבק. שמנגב את הדמעות. שמחכה עד יעבור הזעם. שיש מי נותן לי להיות אני. בלי לקחת אחריות עלי, בלי להציל אותי מעצמי, בלי לצאת גיבור ישראל. וכשיש מישהו כזה, אין באמת מפולת הרסנית מדי. אין התפרקות גדולה מדי, אין נזק אמיתי. יש רגע, או שניים, או שעה.... והם עוברים. כשיש מישהו כזה, הוא מזכיר לי שתיכף אחזור בחזרה. ושוב אני כאן, עם המהות הטובה שחזרה, עם השקט שהגיע, עם השמחה על כך שהעומס טרף אותי, ויכולתי לו.
"תודה על כל מה שבראת תודה על מה שלי נתת על אור עיניים חבר או שניים על מה שיש לי בעולם על יום של אושר תמימות ויושר על יום עצוב שנעלם" (עוזי חיטמן)