אני קוראת עכשיו את ספרה של נעה ידלין: שטוקהולם. הספר, שזכה בפרס ספיר והפך לסדרת טלויזיה, מספר על קבוצת חברים שמגלה שחבר שלהם, מועמד לפרס נובל, מת במפתיע במיטתו ימים ספורים לפני ההכרזה על הזוכה בפרס. מכיוון שהזוכה בנובל חייב להיות בחיים בעת ההכרזה הם מחליטים, עד שיוכרז הזוכה, להסתיר את דבר מותו במשך מס' ימים, כלומר "להחזיק בחיים" את דמותו כדי לאפשר לו לזכות בפרס היוקרתי.
הספר גרם לי לחשוב על המקומות בחיי בהן אני מנסה להחזיק בחיים משהו שכבר עבר מן העולם: חוויות, מערכות יחסים, עמדות, עבודה. כל מיני דברים שכבר לא קיימים אבל בתוכי, במחשבותיי, ברגשותיי וגם במעשיי אני נוהגת כאילו הם עדיין קיימים.
פתאום הבנתי שבמקומות האלה אני נוהגת כמו בהלנת המת.
שזהו חוסר כבוד למה שכבר איננו, שזוהי פגיעה בדבר עצמו.
אני לא מוסיפה שמחה כשאני אוחזת במערכת יחסים שהסתיימה, כאשר יש בי עוד תקווה שאולי, פעם, משהו יקרה בה. אני מוסיפה לה כאב, צער, ואכזבה. אני לא נותנת לה מנוחה ולא נותנת ללב שלי מנוחה.
אני לא מוסיפה כבוד למקום שהיה לי, כשאני אוחזת בו אחרי שהתפקיד הזה נגמר. אני מוסיפה לו חוסר שקט, חוסר רלוונטיות, ולעצמי אני מחסירה את ראיית המקום החדש.
אני לא מוסיפה כבוד לעצמי כשאני דבקה בדעה מפעם, בלי לבדוק את הנסיבות המשתנות, את האפשרויות החדשות, את נקודות המבט המתגלות. אני משאירה את עצמי במקום צר ובסבל מתמשך.
זה לא פשוט להבין שמשהו נגמר. לא פשוט לקבל שהדבר עבר. הנפש משתוקקת למה שהיה, למוכר, לידוע, לבטוח, למרות שהדבר היחיד הבטוח הוא השינוי עצמו. הרצון לשלוט במשתנה התמידי, הרצון להקפיא את הזמן ולשמור על מה שהיה, הוא הרצון שגורם לי לאכזבה. אבל לא רק אכזבה, הוא גם לא מאפשר לי פרידה ולא מאפשר המשכיות. המקום של פעם, הדעה של פעם, הקשר של פעם מרקיב בתוכי ככל שאני ממשיכה לאחוז בו לאחר שהוא הסתיים.
אז מה עם התקווה? מה עם הפרס המובטח? מה עם הכבוד? ככה לוותר?
העלילה ההולכת ומסתבכת שבספר משקפת לי שאין כבוד, אין הצלחה, אין שמחה, במקום שאין חיים.
אני מוזמנת לחפש את הפרס בחיים עצמם, את ההצלחה במקום שהיא מתממשת ואת הכבוד אני מוזמנת לתת לעצמי- על שהקשבתי, על שהבנתי, על שנפרדתי, על שהמשכתי.
לא קלה היא דרכנו, דרכם של הנשארים, דרכם של המתמודדים, אבל הדרך קיימת. "עוד שדות פורחים יש לפנינו, עוד הרים גבוהים וצונני פסגות".
אני רק צריכה לכבד את הדרך ולרצות להמשיך לצעוד בה.
באהבה, בשמחה, בכבוד, לעצמי ולמה שעוד יזדמן.