במהלך שיעור ימימה אני מקריאה את המשפט: "החלקים משתחררים בקלות, אפילו מה שנראה לה כה קשה לשחרר. עצבות ישנה או עוד חלק כלשהו" ופתאום זה היכה בי: להשתחרר מהעצבות, העצבות הישנה שמלווה אותי כל חיי, אפשר להשתחרר ממנה. הכול כבר מוכן: השמחה גָדלה, הטוב מוכָּר, האור מתפשט והשקט תופס מקום. הכול כבר מוכן, אבל האם אני מוכנה? האם אני מוכנה להסכים להיפרד מהעצבות? מקשיבה ללב העונה: לא בטוח. אני מכירה את העצבות שלי מצוין, אני יודעת מהם שורשיה, מדי פעם אני גם משקה אותם. אני יודעת מתי היא תופסת מקום בלב שלי, מדי פעם אני גם מזמינה אותה לשם. העצבות היא חלק ממני, אני לא מכירה את עצמי בלעדיה. אימצתי את העצבות שלי אלי כחלק מהד.נ.אי שלי. ימימה מסבירה לי שאני אחראית לשמור על עליה במשך שנים, לטפח אותה ולהוסיף עליה. מגיעה הבנה: העצבות שלי עדיין אצלי כי אני רוצה בה. כי אני אוחזת בה, כי אני מגדירה את עצמי דרכה, לצד הכרת הטוב, השמחה והשקט. זו סתירה לקיומי. ככה הייתה הפעם הסגירות, ממנה כבר נפרדתי. ככה הייתה פעם התוקפנות, גם ממנה השתחררתי, כך הייתה העוקצנות, הביקורתיות, החרדתיות, אויבים גדולים שאני טיפחתי ובינתיים שחררתי. ונשארה העצבות. שזורה כחוט שני במילותיי, במעשיי ברגשותיי. "עצבות זה הכובד, אי הסכמת הלב להיות טוב" אומרת ימימה ומזמינה אותי לקחת את ההנהגה על ליבי. כל כך הרבה שנים העצב הנהיג את ליבי, כל כך הרבה שנים של כובד. אפשר להחליף את ההנהגה, את הנהג, את מוביל הדרך. אפשר להחליף עצבות בשמחה. אפשר לתת לשמחה שקיימת להאיר את הדרך, להציף את הלב, לנקות את העצבות. האם אני מסכימה? האם אני מסכימה לראות בעצבות, במה שהגדיר את קיומי, כדבר המיותר לקיומי? האם אני מסכימה להחליף אותה בשמחה לקיומי? האם אני מסכימה להדליק את השמש בצחוק ובכי ובמנגינה? האם אני מסכימה להיות אני באמת? לקראת סיום החורף, לקראת התחדשות האביב אני מחליטה. אני מסכימה. מסכימה להשיל ממני עוד עלה יבש, עוד ענף שבור, עוד קליפה מיותרת. מסכימה לקבל, מסכימה לשחרר, מסכימה להיפרד, מסכימה להתחדש. אני כבר מגיעה, אני כבר נמצאת.
top of page
bottom of page