מכירה את זה שאת נוהגת באוטו לפגישה מחוץ לעיר ומוצאת את עצמך במקום אחר? בגן של הילד למשל, או בסופר.
מכיר את זה שאתה מכין קפה לעצמך וגם לאשתך, גם כאשר היא לא נמצאת?
מכירים את זה שפועלים מתוך אוטומט ולא שמים לב למה בדיוק אנחנו עושים?
לפעמים פעולה אוטומטית היא נכונה מאד. לחתוך סלט קל יותר כשפועלים בערוץ האוטומטי, גם לשטוף את הבית ולקפל כביסה. פעולות אוטומטיות חוסכות לנו זמן ואנרגיה, כשעושים אותן אפשר לחשוב בינתיים על משהו אחר. אבל מה קורה כשאני פועלת אוטומטית במקום שמצריך תשומת לב? כשאני מגיבה אוטומטית מול סיטואציה חדשה?
אז קורה בדיוק להיפך. הפעולה האוטומטית מבזבזת לי זמן ואנרגיה. אני עושה משהו לא מתאים, לא נכון ולא מדויק. אני מגיבה בצורה לא תואמת, לא מקרבת, לא מועילה.
לימודי חשיבה הכרתית מלמדים אותי להיות בהכרה למה שאני עושה.
להיות בהכרה זה בהקשבה, במודעות, בהבנה.
מה הטוב עבורי כרגע? מה הדבר הנכון ביותר לעשות? מה התשובה הכי מתאימה?
הכי קל זה לבחור במה שאני רגילה, שהוא האוטומט.
למשל לסרב לבקשה, או ללכת למפגש שבועי קבוע, או להרים קול צעקה כשמשהו לא מסתדר.
אבל לרוב הקל הזה יהיה הדבר שיסגור לי את הלב, יכעיס אותי או ישעמם אותי.
לעומת זה השאלה: מה את באמת רוצה עכשיו? פותחת אפשרויות לתשובות נוספות. לצאת למפגש השבועי הקבוע? פחות מתאים לי. מתאים לי יותר להישאר עכשיו בבית עם הבת שחזרה מהצבא ובן הזוג שפנוי מעבודה.
לסרב לבקשה? ישר חוסם לי את הלב. אפשר לראות איך אני יכולה להיענות בצורה שתתאים לי.
להרים קול צעקה? ישמעו אותי אך זה לא ישנה את המצב. אולי אני יכולה לבדוק מה כן מסתדר טוב עבורי.
כשאני מכירה את אשר אני עושה אני בבחירה ברצוי ולא במצוי. אני משנה את ההתנהגות שלי וכך את מה שקורה סביבי. כשאני במקום הזה, ימימה מלמדת אותי, הנפש משתחררת והיא מזמרת. משתחררת מהקבעונות, מהאחיזות מהחסימות ומזמרת את שירת הלב.
לכל אחת ואחד יש את שירת הלב שלו, הלב לא מזייף, הוא מדייק בשמחה שלו ובנתינה שלו. וכשהלב מזמר, כולם מצטרפים לפזמון החוזר.
שנזכה להיות מכירה את אשר עושה, להכיר את שמחת הלב האישית ולתת לו לזמר.