בימים אלה חלקנו עסוקות בהכנות לסדר, חלקנו עסוקות בלעשות סדר, וכולן מתעניינות: איפה אתם בסדר? ענין הסדר מעסיק את כולנו בימים אלה אבל השאלה הכי חשובה היא: האם את מרגישה בסדר?
כמה מאמצים אנחנו עושות כדי להרגיש בסדר. כדי שלא נכעס על עצמנו, כדי שלא נרגיש שטעינו, כדי שלא נפגע באחרים. כמה מאמצים אנחנו משקיעות בלהסתיר את מה שאנחנו חושבות שהוא חולשה, כדי ליפה את מה שנראה לנו מכוער, כדי להיות מה שאנחנו אמורות להיות (חזקות, חכמות, יפות, טהורות) ולא מה שאנחנו (אנושיות).
בימי ניסן אלו, כשאנו עסוקות בלסדר מחדש את הבית, אולי כדאי שנמצא לנו הגדרה חדשה של מה זה להיות בסדר.
עפ"י החשיבה ההכרתית להיות בסדר זה להיות מה שאני יכולה עכשיו, להיות מחוברת לעצמי ברגע זה ולתת מתוך מה שמתאפשר. ואם לא מתאפשר? זה ממש בסדר. ואם הכעס עולה? גם בסדר. ואם הבחירה שלי לא תהיה נכונה? הכל בסדר.
הכי בסדר זה לקבל את עצמי עם מה שמתאפשר לי. לקבל את כל החלקים שבי: גם זו הכועסת, גם קיצרת הרוח, גם המבולבלת, גם הנפגעת.
הכי בסדר זה לקבל את מה שעשיתי כדיוק. דיוק לזמנו. הדיוק שהתאפשר לי. ואם אח"כ זה כבר לא נראה כ"כ מדויק זה לא חשוב, כי מה שחשוב זה עכשיו. לאח"כ יהיה הדיוק שלו. אף פעם לא אדע מה יהיה, אני רק יכולה לדעת מה מדויק לי עכשיו.
תמיד אפשר לדייק. זה כל כך מרגיע. אם רק לא אעניש את עצמי, אם לא אזייף את עצמי, אם לא אנסה לנחש ולהתנהג עפ"י מה שהאחר חושב, רוצה, מרגיש. אם רק לא אדאג, אם רק אסכים שיש בי הרבה טוב, אם רק אסכים לתת לו מקום, אם רק אסכים לקבל.
ימימה מלמדת אותי שהסדר הנכון תמיד מתחיל בטוב, תמיד מתחיל בהסכמה ומשם הדרך קלה לשמחה, לבניה, לתיקון ולאהבה.
עוד מעט חג, ועד אז הכל בסדר, בסדר הנכון.
שיהיו הכנות משמחות ומעלות.