כשאת מתגעגעת, לְמָה את מתגעגעת?
האם את מתגעגעת לזמן ההוא? לאיש ההוא? או שאת מתגעגעת לעצמך, כמו שהיית אז, כמו שהרגשת אז?
כשאת מתגעגעת, האם את רוצה שהאיש יחזור, שהזמן שהיה יחזור, או שאת רוצה שאת תחזרי? תחזרי למקום ההוא בתוכך, למקום שיש בו שמחה, שיש בו התלהבות, שיש בו הנאה. למקום בו את מרגישה אהובה, מוערכת, עטופה.
כשאת מתגעגעת את מתרחקת. מתרחקת למקום שהיה. יותר מדויק, לזכרון של מה שהיה. עוד יותר מדויק, למה שאת בוחרת לזכור ממה שהיה: את הטוב שהתפשט בכל נים בגוף, שהרחיב את הלב ורומם את הנפש.
כשאת מתרחקת לכיוון הזכרון את מאבדת את היכולת להתקרב אל המקומות האלה שקיימים גם עכשיו.
הרי האהבה, ההערכה, הביטחון, ההתרגשות, השמחה- הם שלך. הם באים מתוכך. והיה מישהו שידע לעורר אותם, ללבות אותם, להחזיר אותם לחייך. אבל לא בגללו, בגללך. כי הרשית לו, כי נתת לו את המפתח, כי הסכמת.
האיש ההוא, הזמן ההוא, היו והלכו.
מי שהלך היה צריך ללכת, אך כל הרגשות הנפלאים נשארים בתוכך. אולי הם קצת כבויים, אולי דעך אורם. אבל הם חלק בלתי נפרד ממך.
הגיע הזמן לתת את המפתח למי שבטוח לא יעלם, למי שיהיה איתך תמיד ולעולם. הגיע הזמן לחפש את המפתח מבפנים, את המפתח שלך.
המפתח שיעורר בחזרה את ההרגשה של להיות אהובה, להיות שווה, להיות בעלת משמעות. עבורך. בשביל עצמך.
זהו אימון חדש, זו הסתכלות אחרת. פחות החוצה בציפייה, יותר פנימה בהתבוננות. פחות ברקים ורעמים, יותר טיפות טל זוהרות. פחות זעזוע יותר שקט.
כשאת מתגעגעת זו בעצם הזמנה לשוב חזרה. לשוב מהזכרונות, מהדמיונות, מהרצונות המופרזים. לשוב בחזרה פנימה, שם נמצא האוצר האמיתי.
שם נמצאת את.