בזמן האחרון אני שומעת על הרבה פרידות. זוגות שנשואים שנים רבות מתגרשים, זוגות צעירים של אהבה חדשה מחליטים שכבר לא מתאים. אנשים שהיה ברור שממש מתאימים ביחד, שטוב להם, מחליטים שכבר לא.
כל כך הרבה פרידות, צער ודמעות, הלב נשבר. וכשהלב נשבר השכל מנסה להצדיק, לנחם, למצוא סיבה: זה בגלל הקורונה, זה בגלל שאין עבודה, זה בגלל גיל המעבר, זה בגלל שצפוף מדי ביחד.
השכל מנסה להסביר והלב ממאן להתנחם. הלב רוצה אחרת. אני מבקשת מהשכל להפסיק לעבוד ומקשיבה ללב, מה הוא רוצה?
אני מאמינה שתנועת הלב היא תמיד לכיוון של פתיחה, הלב רוצה להיפתח. נכון שביולוגית הוא נפתח ונסגר, מתכווץ ומשתחרר כדי להזרים ולשאוב את הדם מהגוף, אך רוחנית, לדעתי, תנועת הלב היא לפתיחות.
הלב הטוב שלנו רוצה לבוא לידי ביטוי, הוא רוצה מקום. לאהוב, לשמוח, לתת, לסלוח, לחבק, לקבל, לחוות עוד ועוד את הטוב שיש בעולם, לתת עוד ועוד מהטוב שלו לעולם.
לפעמים בתוך הזוגיות, יש תחושה שללב אין יותר מקום להיפתח. הפרידה באה לא בגלל שאין רצון לאהבה, להיפך, יש רצון אך אין מקום לאהבה שלי לגדול. הלב רוצה מקום בו הוא יוכל להיפתח עוד, מחפש דרך להשתחרר מהמיצר.
אני מקשיבה ללב וחושבת: מגיע לו. מגיע לו מקום להיפתח, התפקיד שלי הוא למצוא את המקומות בהם הלב שלי יכול להרגיש חופשי. את המקומות בהם אין פחד, אין החסרה, שכל מה שקורה הוא בדיוק איך שצריך לקרות. זוגיות זו אחת הדרכים ויש עוד, לי זה קורה כשאני מוקפת באנשים אהובים, כשאני מחוברת לשיעור שאני מלמדת. זה יכול לקרות לי ברגעי חסד של אימון גופני, של חיבור פנימי, של תחושת שקט גדולה שמשתחררת. במקום הזה של פתיחת הלב הכל מתקבל.
אפשר לקבל את השני עם כל מה שהוא מביא איתו, אפשר לקבל את עצמי עם כל מה שאני מביאה איתי.
אולי אם נמצא את הדרכים השונות לפתיחת הלב שלנו, נרגיש גם יותר טוב בתוך הזוגיות שלנו, בתוך עצמנו, במקומנו.
"פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם".