"למה אתה לא מחבק אותי כשאני מגיעה הביתה, אני תמיד קמה לחבק אותך"
"למה את אף פעם לא יוזמת נסיעה לחופש ורק מחכה שאני איזום ואתכנן?"
"למה אתה לא בא איתי לקניות? אני תמיד מצטרפת אליך כשאתה הולך לקנות"
החיים על כפות המאזניים. מה אני עושה בשבילך, מה אתה עושה בשבילי?
איכשהו תמיד יוצא שאני מפסידה. תמיד אני זו שמשתדלת יותר, שמתאמצת יותר, שעושה יותר, ומקבלת פחות. לפחות מנקודת המבט שלי. לפי המאזניים שלי.
כשאני מודדת את מעשיי לפי מעשיך, את נתינתי לפי נתינתך, אני מערבבת דברים שונים: יכולות שונות, רצונות שונים, הבנות שונות.
כשאני חושבת שכל מה שאני יכולה אתה יכול אותו דבר, אני לא מפרגנת לעצמי על היכולות המיוחדות שלי.
אני לא מפרגנת לך על היכולות המופלאות והאחרות שלך.
כן, לי יותר קל להביע רגש, זה בא לי בקלות, אני מחבקת. ככה אני אומרת שלום. האם כולם אומרים כך שלום? האם לכולם יש אותה דרך להביע רגש? האם אני רואה את הדרך המיוחדת שלך?
כן, אתה זה שתמיד חושב על החופשה הבאה, שם לב למבצעים של כרטיסי הטיסה, מוצא דיל טוב לצימר. אתה אוהב את זה, אתה רוצה את זה, אתה עושה את זה. אני פחות. פחות מכירה את האתרים המיוחדים, פחות חושבת כל כך הרבה זמן קדימה, פחות יעילה בתחום הזה. מה זה אומר עלי? מה זה אומר עליך?
זה אומר שיש לך כישורים טובים משלך. לי אין את הכישורים האלה, ואנחנו לא בתחרות.
זה לא אומר שאני לא רוצה לצאת ביחד לחופש, זה לא אומר שלך יותר אכפת ממני, זה לא אומר כלום על הקשר הזוגי שלנו.
הדדיות. מילה שלא צריכה להיות קיימת בתוך קשר זוגי ואם זאת נמצאת שם כל הזמן.
מילה שמודדת, משווה, שוקלת, סופרת. לשם מה?
בתוך הקשר הזוגי, ביני ובינך, יש מקום לרב גוניות. לברכה הטמונה בך, לברכה הטמונה בי.
כשאנחנו קשובים לברכה הזאת, כשאנחנו משתמשים בברכה הזאת, אין מה למדוד. אין מה להשוות. כל אחד נותן את מה שטוב לו לתת, קל לו לתת, נעים לו לתת. כל אחד מקבל מהשני את הברכה שלו.
ללמוד לתת, ללמוד לקבל, ללמוד לתת מקום לשונות, ללמוד לייצר ביחד משותף בין שני אנשים שונים. מסע של חיים.