לפעמים אנחנו בוחרות, יודעות שזה הדבר הנכון, שצריך להתקדם, להמשיך הלאה, שזה הטוב ביותר עבורנו. הראש מסכים, אבל הלב לא. הלב כואב. זה יכול לקרות כשאנחנו נוסעות לחופש ונפרדות מהילדים, זה יכול לקרות כשאנחנו עוזבות מקום עבודה שהיה טוב לנו, זה יכול לקרות כשאנחנו נפרדות ממערכת יחסים שכבר לא מתאימה לנו וזה יכול אפילו לקרות כשזורקים את הג'ינס שהיה מהמם עלי לפני הלידות. הלב כואב. כואב כי רוצה את מה שהיה, מה שנחווה כטוב, כמזין, כמחבק, כמכיל, כמהנה. הלב לא מסכים להיפרד. לא מקבל את המציאות החדשה, נאחז בעבר. האחיזה הזאת מביאה איתה: כאב, כעס, צער, דאגה, תחושת אשמה. שרשרת של הָפָרות.
צריך לחפש את הסכמת הלב. למה הלב מסכים? הלב מסכים לא לפעול כנגדי. הלב מסכים להיות טוב אלי. מגיעה ההבנה הטובה: אולי כל המקום הזה שאת מתגעגעת אליו כבר לא טוב לך, לא מתאים יותר. אולי גדלת כבר, אולי האמהות הטובה שלך עכשיו היא להתרחק קצת מהילדים ולאפשר לך מרחב נשימה, אולי מקום העבודה, ומערכת היחסים הזאת וגם הג'ינס קטנים ולוחצים ולא מאפשרים. אולי המקום שלך היום השתנה ומה שהיה היה. לא רלוונטי.
מבינה את הלב, לא מנסה לשכנע אותו, לא נלחמת בו, מפסיקה את המאבק. קבלת כאב הלב שלי היא התחלה של קבלת המציאות החדשה. עכשיו יכולה להתבונן בכאב ולא לכעוס כל כך, לא להצטער, לא להרגיש אשמה. מקבלת אותו, מכילה אותו כחלק ממני, חלק מתוחם. כבר לא משתלט על כל גופי ונשמתי. תיחום הכאב משאיר מקום פנוי שמתמלא בחמלה, בהבנה, בקבלה עצמית, בסליחה לעצמי. ממשיכה קדימה עם הבחירה שלי. יותר יציבה, יותר בטוחה, יותר יכולה.
מתוך תורת ימימה: "כל כך קל לתקן כשישנה הסכמתה. הסכמתה זה הבנתה ואז היא בקלות מתקנת. לא נותנת חשיבות לעומס שלה, הוא יראה לה מיותר" " לפרוץ את המיותר, לנצח את המיותר לפניה במקום להיות הרוסה, המומה מהעומס שלה.היא תנצח אותו והוא על מקומו. יש הפרדה ומחיצה מנצחת אותו. היא לא כנגדה."