כל מי שיצאה פעם לטייל בחיק הטבע, בעיקר במסעות ארוכים בשבילי ארצנו מכירה את הירידות התלולות, שמקשות על הברכיים ועל שיווי המשקל. היא גם מכירה את הביטוי: ירידה לצורך עליה", שמבטיח שתיכף יתחיל הטיפוס חזרה במעלה ההר.
הירידות והעליות האלה קיימות גם מחוץ לשבילים ולהרים. לא צריך לנעול נעלי הליכה ולקחת צידה לדרך כדי לחוות אותן גם בחיי היום יום. לפעמים מספיקה שיחה אחת, משפט אחד, מילה אחת- כדי להוריד אותי משגרה נעימה ומבורכת לתהומות של יאוש, בלבול, כעס או פחד. לפעמים דווקא העדרה של מילה כזו מורידה אותי מטה.
בלימודי חשיבה הכרתית יש שם מיוחד לתופעה הזו: "זמן ירידה". זמן ירידה הוא הזמן בו אני שוכחת את כל הטוב שאני נושאת, בו השמחה מסתתרת, בו הלב סגור וכואב. זהו הזמן בו חולפות במחשבתי כל מיני רעיונות נושאי סימני קריאה: זה לא בסדר! לאף אחד לא אכפת! היא לא מתחשבת! הוא בכלל לא סופר אותי! בזמן הזה אני חווה את החסר במלוא עוצמתו והרצון הוא להוכיח כמה אני צודקת וכמה האחרים טועים.
זמן ירידה יכול להתרחש בכל רגע נתון, בכל מקום ובכל זמן. הוא יכול להופיע בפעילות שגרתית ("למה אף אחד לא עוזר בבית הזה?") או בחופשה שחלמתי עליה ("הוא לא מפנק אותי מספיק"). הוא יכול להופיע כשאני לבד או כשאני מוקפת באנשים. הוא יכול לשאת את אותו כאב ישן או להעלות כאב חדש.
זמן ירידה הוא מקום בנפש, שיכול להפשיט אותי מכוחותיי אבל הוא גם זמן שיכול להיות מנוף לעליה, שהרי כל ירידה היא לצורך עליה.
כשאני בירידה אני מתבוננת במרכיבי הירידה: המחשבות (לאף אחד לא אכפת), הרגשות (אני פוחדת) הרצונות (שמישהו יראה אותי) האחיזות (צורך מזמן הילדה) החסימות (כאב שלא מאפשר התקרבות). אני מתבוננת בהם ומבינה מה חסר לי על מנת לחזור לדיוק: חיבוק לילדה הפוחדת. חיבוק ללב שכואב. נשימה עמוקה לתוך הכאב. הבנה שזהו רגע כזה, זמן כזה ולא האמת.
מקבלת את הרגע הזה, מקבלת את החולשה, מקבלת את עצמי הכאובה.
"חָיָה פעם רק פעם, יש טעם אין טעם, עם כוח בלי כוח, חמלה ורחמים.
בואי איתי יחד, בואי עם כל הפחד. כי את, גם את חלק ממני, כל החיים".
עם המילים האלו, עם ההבנה הזו אני מחזקת את הלב הכואב, מנקה את המחשבה העמוסה וחוזרת למקום הטוב שלי, שחיכה עד שאשוב מנדודיי.
נפרדת מהמאבק, מחדשת את הקשר עם הטוב שבי, מביטה אחרת על המתרחש, שומעת מילים טובות מתוכי, עולה בחזרה אל מסלול העשייה הטובה, נחה.