במסגרת "שגרת החיים החדשה" והצמצום התנועתי, הפכתי את חדר העבודה הקטן שלי למקום של ספורט וכושר עם שיעורים מקוונים.
היום בחדר העבודה שלי היה שיעור יוגה, יוגה בפיג'מה.
מסתבר שגם בחדר העבודה הצנוע שלי הקסם של היוגה עובד, בדיוק כמו בסטודיו המרווח. הגוף נח על המזרון, הנשימה נכנסת לארבע פעימות מסודרות, המתח נרגע, אפשר להתחיל להיות.
באחת התנוחות, תנוחת האֵלָה, שאלה אותנו המורה: איזה עולם אתן נושאות כרגע על כתפיכן? המחשבה המיידית שעלתה בראשי היתה: עולם ריק. העולם שלי התרוקן מהעשייה הרגילה שלו. המפגשים השבועיים, הקבוצות, האימונים בסטודיו, מפגשי קהילה ומפגשים חברתיים- כולם הופסקו. גם קפיצה שגרתית לסופר הופכת לשיקול דעת אם חייבים או לא וביקור של הבן לארוחת שבת הופך לדיון משפחתי בנושא הנחיות וסגר.
כל ההרגלים נעלמו. ומה נשאר? נשאר החלל הריק.
נשאר רִיק שמבקש להתמלא. לא מתוך הרגל, לא מתוך שגרה, לא בדרך שאני מכירה. מה כן? מה החלופה? שאלה טובה.
יש לי הזדמנות לשאול את עצמי את השאלה הזו ושאלות נוספות. לברר עם עצמי, מה אני עושה עכשיו? היכן הנתינה שלי יכולה לבוא לידי ביטוי? ממה העולם שלי מורכב? מנתינה לעצמי: שנת צהרים מבורכת מדי יום, אימון ספורט ביתי, קריאה, אולי אפילו סדרות טלויזיה שלא ראיתי בחיים (רק לא לסדר ארונות..)
נתינה למשפחתי: בדיוק התקלקל המקרר לבן שלי והתנדבתי לקחת לו את כל המזון המופשר ולבשל לו אותו. נתינה לקהילה: שיעורים מקוונים (ללמוד ולשפר), כתיבה, חשיבה על תוכניות לשנה הבאה.
העולם הריק מתמלא בתוכן עכשווי ונשאר עוד הרבה מקום. מניחה למקום הריק, לא דורשת מעצמי תשובות עכשוויות, לא נלחצת משעות ריקות. מחברת מחשבה ללב, מחברת רגש מבין לרצון להיות בטוב ואז מסכימה. נחה מהמאבק, מהצורך, מאי השקט הפנימי.
מסתבר שגם בפיג'מה אפשר להגיע רחוק.
מאחלת לכולנו קבלה ושמחה מהיש הקיים תמיד.