להיות טובה בהכל, זה מה שאני רוצה להיות. להצליח להצטיין גם וגם וגם וגם.
להיות טובה בהכל מזכיר לי כל הזמן איפה אני עדיין לא טובה, איפה עלי להשתפר.
ככל שהחיים עוברים והתפקידים גדלים אני מתחילה להבין, בצער, שלהיות טובה בהכל זו משימה בלתי אפשרית. אני לא מצליחה להיות במלוא כוחי גם בבית וגם בעבודה, גם באמהות וגם בזוגיות, גם באימון שאני עושה וגם בשיחה עם חברה.
אז על מה אוותר- על העבודה שלי? היא מעניינת אותי, משמחת אותי, מגדירה אותי שלא לדבר על מפרנסת אותי.
על האמהות שלי? היא משמחת אותי, מצמיחה אותי, ממלאה אותי שלא לדבר על חשיבותה לילדים שלי.
על הזוגיות שלי? היא מרגשת אותי, מחזקת אותי, היא המשענת שלי, האהבה שלי שלא לדבר על התשוקה והמיניות.
על הניראות שלי? זה היופי שלי, כרטיס הביקור שלי, הרושם הראשוני שלי שלא לדבר על הפינוק והנתינה לעצמי.
הכל כל כך חשוב, ולהיות טובה בהכל זו דרישה בלתי מתפשרת שיש לי מהחיים שיש לחיים (לחברה, לסביבה) ממני.
הדרישה להיות טובה בהכל זו המגפה של המאה ה21. מגפה שהיא חלק מאיתנו עד שכבר לא נראה שמשהו לא בסדר. מגפה הגורמת לי לרצות יותר, לצרוך יותר, לצרוח יותר.
אבל רגע, אין צורך לצרוח, יש חיסון למגפה. חיסון שנוסה זמן רב ופועל היטב.
ימימה אביטל בשיטת הלימוד שלה מציעה לנו פתרון נהדר לצורך/ לרצון להיות טובה בהכל.
החיסון הוא פשוט: קוראים לו נוכחות.
נוכחות המאפשרת הגדרה מחדש של מה זה "הכל".
עפ"י הלימוד של ימימה "הכל" זה בדיוק עכשיו. זה הרגע הזה. זו נוכחות מלאה כאן, בזמן, במה שמתרחש בדיוק עכשיו.
זה הכל.
עכשיו אני כותבת פוסט- אני הכי טובה בזה .
עכשיו אני בונה עם ילדי פאזל- אני הכי טובה.
עכשיו אני נחה- אני ממש מעולה בזה .
עכשיו בן זוגי מספר לי משהו שקרה לו- זה הכי מענין אותי .
להיות בנוכחות מאפשר לי לראות כמה טוב יש ברגע הזה, כמה טוב יש בי ברגע הזה.
מתוחמת מדברים אחרים שלא נוכחים כאן ועכשיו, מתוחמת מקולות מפעם שרגילים להכתיב לי מה ומתי, מתוחמת מכל מה שלא שייך.
נוכחות מתוך הכרת הטוב מאפשרת לי קבל את כל מה שמתאפשר, להניח את כל מה שלא מתאפשר, להינות בכל רגע מחדש וכל הזמן להיות טובה כפי שמתאפשר.
