ט' באב הוא יום אבל, יום של כאב על מה שאבד ואיננו עוד, יום של בכי על החורבן והגלות.
אני שונאת לבכות על מה שאין. אני יכולה לבכות מהתרגשות, מהתפעלות. מוצאת את עצמי דומעת לא פעם מול מלאכות מרגשות של לומדות בשיעור, מול סיפורי גבורת הלב מול הָבָנות פורצות חסימה. אבל לבכות על עצמי? על הכאב שלי? אני ממש נמנעת. ההרגשה שלי היא שהחיבור לכאב מפרק אותי, מחליש אותי, מרחיק אותי ממקומי.
והנה מגיע יום בלוח השנה העברי שאומר: זה הזמן לבכות. גם לבכי מגיע זמן, גם הכאב צריך מקום. בתוך כל ימי העשיה, הבניה, הנתינה, ראיית הטוב והחסד יש יום אחד לפחות שמזמין אותי להניח, להרפות, לעצור ולתת מקום לעצב.
גם ימימה אביטל, שמלמדת אותי כל כך הרבה על שמחת הדיוק, על הכרת הטוב, על הָבָנה שבונה, גם היא אומרת: "טוב שעולה העצב ומסתלק. הדמעות המתוקות לא יבואו, עד שהדמעות המלוחות לא יצאו".
בתהליך ההתקרבות לעצמי מגיע הרגע בו אני פוגשת את הכאב שלי. זה רגע מפחיד, מלחיץ, לא נעים. אני ממהרת לתייג אותו כ"כאב של זמן עבר", לתחם אותו ולחזור מהר אל השמחה. אבל אי אפשר לבנות מבנה יציב מתוך בריחה ופחד. אי אפשר להתקרב לשמחה אמיתית בלי להכיר את הכאב האמיתי. להכיר, זה הכל. לא לנסות להבין את המקורות, מאיפה התחיל, באשמת מי הוא. לא לנסות לפתור אותו דרך עצות ומעשים. רק להכיר.
להכיר את עצבות הילדה ולאפשר לה מקום, בלי חיטוטים. לתת גם לדמעות מקום, שיצאו, שישטפו, שינקו את הלב מכל הכאבים. לשחרר אחיזה בנראות, להרפות את ההחזקה הפנימית ולכאוב את הכאב. את החום שלא קיבלתי, את האהבה שפספסתי, את הדרך שלא הלכתי, את ההריון שלא החזקתי, את האהובים שחסרים כל כך, את האכזבות מעצמי, מהאחרים.
להסכים לחולשה, להתפרקות, לחוסר האונים. אפילו להודות על כל רגש שמגיע, על הצער, האכזבה והחסר. הכל תוצאה של התקרבות לעצמי.
התקרבות שתהפוך אחר כך למקום של שמחה. שמחה על שנשארתי, שלא ברחתי, שיכולתי. שמחה על בניה של מקום חדש, נקי יותר, טהור יותר. שמחה על הבית הפנימי שהתחזק, שהתייצב. העצב לא מסלק את השמחה, הוא מחדד אותה. השמחה גדלה מעצם ההסכמה להיות אני, בלי בריחות, בלי מסכות, בלי לזייף, גם לא כלפי עצמי.
ההבנה שלי מהיום הזה היא להסכים. בלי להאבק, בלי להתנצל, בלי לשנות.
פשוט להיות.
שנזכה לבנות בית יציב ומקום של אהבה.