היום שמעתי אותו, את המנעול החלוד מנסה להיפתח. הרגשתי את המפתח המנסה להסתובב ואת המנעול מסרב בעקשנות להשתחרר. החלודה הקבועה בו זימרה את המנטרות הישנות: לא כדאי, בשביל מה, קשה מדי, חשוך מדי, קר מדי שם בחוץ ונאחזה היטב בחור המנעול. כבר היה ברור שהמנעול הזה לא יפתח. הוא יישאר סגור כפי שהוא רגיל. משאיר אותי בפנים. בתוך הידוע, הרגיל, המוכר, בתוך הצמצום. אבל משהו קרה, המפתח לא התייאש וניסה שוב. קצת יותר בכוח. קצת יותר בנחישות, עם כמה טיפות של שמן אהבה וכמה חיזוקים שהגיעו מהכרת הטוב: כן, כדאי, אפשר, נכון! עוד שנייה של דיוק אֵיתן והחלודה נמסה ונעלמה. המפתח הסתובב ו... עוד מנעול בלב נפתח. אויר קר ונקי נכנס פנימה, טיהר את הדעות המעופשות, את המגבלות החוסמות, הכניס חמצן לצינורות הסגורים. כן! אפשר! קל! נכון! הכול נפתח.
היום הרגשתי אותו, את פתיחת המנעול המשחרר. משחרר מעוד כלא מחשבתי, מעוד בית סוהר רגשי, מעוד מתקן הרחקה מעצמי. ויצאתי. יצאתי החוצה, אל החושך. אל אור הפנסים הצטרף אור הלב שלי שהלך וגדל, הלך והתעצם, הלך וחבר לעוד אור, האור הנפלא של השני אותו פגשתי. יצאתי אל הקור הממריץ, את הצמרמורת שבגופי חיממה הידיעה שאני הולכת בדרך הנכונה, בדרך שתוביל אותי ליעדי אבל בעיקר לעצמי. לפגישה עם עוד חלק בי שיצא לאור. יצאתי וראיתי, זה כל כך קל, כל כך פשוט, כל כך נכון. שמחה גדולה מלווה בגאווה. היציאה הזאת לחופשי, היציאה לאור, יכולה להיראות למישהו אחר רגילה,ברורה וקלה. בשבילי היא מסמלת עוד ניצחון של האהבה על כל השאר. האהבה שמנצחת דעות קדומות, הרגלים, פחדים וסימני שאלה. האהבה שמאירה את הפינות החשוכות של הלב הקטן, מרחיבה את הנפש הקטנה, משחררת הבנה מעצימה. כמה חזקה האהבה הזאת, כמה רחוק היא יכולה להוביל אותי אם רק אקשיב אליה, אם רק ארשה לה. האהבה המפיצה אור וחום וכוח. יש לה את הידע איך לגרום שמחה, איך לחבר, איך להרחיב את מקומי. בחג חנוכה הזה אני מבינה. האהבה היא השָמָש שלי. היא מדליקה את כל הנרות האחרים בנפש: השמחה, האמונה, הביטחון, הקירבה, הפתיחות, הנתינה, הרצון, ההקשבה. האירו, הדליקו, נרות חנוכה רבים - על הניסים ועל הנפלאות על השמחות ועל הישועות ועל כל המנעולים הנפתחים.
חג של אור.