"ניצחון המכבים נספר, נזמרה,
על האויבים אז ידם כי גברה
ירושלים שבה לתחיה
עם ישראל עשה תושיה"
שמונה ימים אנחנו חוגגים. מציינים את ניצחון היהודים על היוונים, את השחרור מהכיבוש שניסה לטשטש את דמותנו, מִנהגינו ותרבותנו.
בית המקדש שוחרר, נוקה והמנורה דלקה.
ימימה אומרת:
"צריך להתחיל לשקול לאור חנוכה לעשות מאמץ להביא אור לעצמכן"
בודקת את החיים האישיים שלי, האם הם נקיים מכיבושים זרים, מאירים באור טהור?
מתבוננת בעצמי במקומות שאני במאבק, במאבק כדי להיות צודקת, להרגיש בטוחה, לתפוס מקום, להרגיש קיימת, במאבק נגד עצמי.
כמה העומס כובש את המקום של המהות האמיתית שלי, האותנטית, המדויקת.
האור או העומס- מי מנצח את מי?
אני מרימה את נס המרד:
מספיק להיות קורבן, להיות נכבשת. "קמה להיות מחליטה להיות".
להיות אדם חופשי ממאבקים פנימיים וחיצוניים. מטרה גדולה שמתחילה בעשייה מדודה.
מפסיקה את המאבק נגד עצמי ופונה לדיוק שלי. איפה השמחה שבחיי? איפה המצוות שלי? איפה אני מרגישה מחוברת, נוכחת, יציבה?
בכל יום בודקת שוב, מוסיפה דיוק לדיוק.
מקבלת את יכולותיי, מרוצה ממעשיי, נהנית מסביבתי, נותנת במידתי, מוצאת את מקורות האור שלי, מגלה ניסים ונפלאות וחוגגת את זה.
לא בסופגניות אלא בהרגשת מתיקות ומלאות פנימית.
"ואז איך לא לקום ולקבוע לצאת לדרך הנכונה, להיות נחה מהסבל, לשמוח, להירגע, לזכות לגרש את החושך מהנפש"