חורבן הבית

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם--הָיְתָה (מגילת איכה)

חורבן הבית הגיע ממלחמת אחים, כך אומרים, משנאת חינם, מאיבוד הערכים הבסיסיים.

חורבן הבית הגיע כי לא סמכנו אחד על השני, כך אומרים, כי חשבנו שאנחנו רוצים דברים הפוכים.

חורבן הבית הגיע, פעמיים, דרך אויב חיצוני שחשף את חולשתינו, קלוננו, מבושינו.

חורבן הבית הוא הסוף.

והיכן ההתחלה? איך מתחיל תהליך של אובדן דרך, אובדן מקום, אובדן הביטחון האישי? מתי נחרב הבית שלי?

כשאני לא מאמינה יותר בבית הזה, כשאני נוטשת אותי, כשאני לא שמה לב אלי.

אז אני נתונה להשפעה, כל הנוצץ נראה לי זהב, כל השונה נראה לי אויב. המחשבות משתלטות על קול הגיון, הפחדים משתלטים על קול הלב.

אני צודקת, הוא טועה, אני יודעת הוא שוגה, במקום הזה מתחיל החורבן. במקום בו פעם צמח דיאלוג, פעם פרחה אהבה, פעם היתה קירבה ואינטימיות, יש כרגע אטימות, סגירות ושממה גדולה.

חורבן הבית הוא חורבן פנימי של כל אדם עם עצמו, ורק אחר כך זה פוגש את האחר, השכן, החבר, הקרוב, הרחוק. האם אני יכולה לזהות את המקום בו התחיל החורבן בתוכי?

רק לזהות את הבריחה, רק לשים לב לנטישה. לא להתבלבל מעוצמות הצודקת והכועסת, לא להתרגש מהקולות האחרים, המסיתים, המפחדים. להסתכל פנימה ביושרה ולהגיד: נבהלתי, טעיתי, התבלבלתי, הגזמתי.

כי כמו ששר אהוד בנאי, תאמין שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן, כן, כן.

לתקן את המכה בית, את הזעזוע שיצר סדק, לתקן את הלב השבור, את המחשבה הדוחה. לתקן את המקום הכועס והלא מאפשר, את המקום שלא מסכים להיות חלש, מאותגר, בודד, עצוב.

לתקן באהבה לעצמי ובידיעה, האויב החיצוני לא יחריב אותי, הוא רק יכול לחשוף את מה שקורה בתוכי. אני יכולה להיות טובה יותר בתוכי.

אולי אם אזכור שאני לא לבד בסיפור הזה שנקרא לחיות, לא לבד במסע, לא לבד בחושך, אולי אז הפחד יפנה את מקומו להסכמה, הכעס יפנה את מקומו לשקט, החורבן יפנה את מקומו לבניה של הדבר הבא, הדבר שנכון להיבנות.

הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ ונשוב (וְנָשׁוּבָה), חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם.