היום התחיל חודש אב, חודש משמעותי מאד בלוח השנה העברי, חודש שתחילתו במנהגי אבל, המשכו ביום צום (ט' באב) ואמצעו בשמחה גדולה ונחמה גדולה (טו' באב). בעוד חודש יחול חודש אלול ואיתו סיכום השנה, אז אפשר לומר שחודש אב הוא ההזדמנות האחרונה לשפר ולהיטיב בשנה הזאת. חודש אב, נקרא ע"י חז"ל מנחם אב, אולי כדי לחזק ולעודד את העם המפוזר, חסר הבית, חסר המקום. אולי כדי לעודד אותנו. ראש חודש אב, בתחילת האבל על חורבן הבית, הוא הזדמנות בשבילי לבדוק את המושג "בית". מה זה בית בשבילי? ילדיי גדלו וחלקם עזבו את הבית, כשבני אומר "השבת אני בבית" אני ממהרת לברר: אצלנו או בדירה בחיפה. כבר לא כל כך ברור לי מהו הבית בשבילו. אנחנו מכירים את ההרגשה שעוברים לבית חדש ולא מרגישים בו בבית. לוקח זמן להקים הרגשה של בית בתוך הבית שבנינו. אז מהו בית? הכתובת שרשומה במשרד הפנים? בְּחיים משתנים הרבה פעמים הכתובת לא מעודכנת. המקום בו אני הולכת לישון בסוף כל יום? החיילים שלנו ישנים רוב הזמן בבסיס, האם זה הבית שלהם? המקום בו גרה משפחתי? כשהילדים גדלים, כשאנשים נפרדים, כל אחד גר במקום אחר, מה קורה אז לבית שלי? מהו בית בשבילי? אני רוצה לאמץ מושג של חשיבה הכרתית ולהציע שבית הוא המקום בו אני נחה. המקום בו יש מנוחה לגופי, מרגוע לנפשי, שקט, שמחה, אהבה. ועפ"י החשיבה ההכרתית, המקום הזה הוא קודם כל פנימי. כשנפשי סוערת, כשליבי סגור, כשאני במתח ובכעס, יהיה לי קשה לנוח בכל מקום. גם בבית המרווח ביותר, גם במיטה הנעימה ביותר. בית מגן ועוטף מתחיל ממקום יציב ונוכח בתוכי. מהמקום הזה אני בוחרת איפה להיות, איזה מקום חיצוני מאפשר למקום הפנימי שלי את המרחב המתאים לו. איזה בניין חיצוני יעזור לטוב שלי להיות במלואו. המלבי"ם תאר את הבית הקדוש כך: "דרכיכם ומעלליכם הטובים הם היכל ה', ועל ידם ישכן שם בקודש". ה-בית, הוא המקום בו אני פועלת בדרך טובה. חורבן הבית הוא חורבן האפשרות לטוב במקום הזה. ראיית "בית" כמקום שבו יש לי מרחב בטוב לעשיית טוב משחררת אותי ממוסכמות, מהרגלים, מדרישות, מאחיזות. היא מאפשרת לי לחזק את הבית שלי, לאוורר אותו, לגדול ולהתרווח בו ולהפכו למקום של נחמה.
חודש טוב לכולם.