חג שמח, אני מאחלת לקופאית בסופר (שחוגגת חגים אחרים), חג שמח לבעל חנות הירקות, למתדלק בתחנת הדלק, לכל אדם שאפגוש בדרך. שנה טובה וחג שמח.
אבל האם החג הזה באמת שמח? חג שפותח סגר ארוך, חג שמלווה באיסורים ואזהרות, חג בו הבודדים יהיו מאד לבד, ואנשי המשפחות יהיו מדי ביחד. חג שאין בו אפשרות בחירה, שאין בו הסכמה. האם חג כזה יכול להיות שמח?
ימימה אביטל מלמדת אותי ששמחה היא אורו של הלב, וכשהאור הזה חסום- אין שמחה בלב.
כל שמחה אחרת היא שמחה חיצונית: שמחת ההישג, שמחת ההרגל, שמחת הניצחון. כל שמחה אחרת היא שמחה התלויה בדבר. שמחת הלב היא שמחה התלויה בלב שלי.
האם הוא נוקשה? האם הוא אוחז? האם הוא סגור? האם הוא גמיש? האם הוא מסכים? האם הוא פתוח?
שמחת הלב מתעוררת כשהלב מתנקה מנוקשותו, כשהוא מרגיש שאפשר גם אחרת.
אני מבינה ששנת תשפ"א באה ללמד אותי על הגמישות. איך לשמוח בחג גם כשילדיי אינם איתי, גם כשאמי לבד בביתה, גם כשהחופשה שתכננתי התבטלה, גם כשאני לא יכולה להשתתף בתפילות הקהילה.
האם אוכל להיות בחג בשמחה שאינה תלויה בדבר? האם אוכל לוותר על כל הדברים שאני צריכה בשביל לשמוח? מה יעזור לנקות את הלב מאחיזתו?
אני נזכרת בכל הדברים שהצלחתי, כמו הפעם הראשונה שנהגתי לבד לתל אביב, או הפעם הראשונה שהצלחתי עמידת נר בשיעור יוגה. הפעם הראשונה שהצלחתי להכין לחמניות, והפעם הראשונה שטסתי לבד לחו"ל. כל הדברים שלא ידעתי שאני יכולה עד שלא קרו בפעם הראשונה.
אני לומדת על מה שאני יכולה כשאני מוכנה להיות שם. מוכנה לעשות, מוכנה לנסות. ואז, מתוך רצון טוב, מתוך התכוונות, מתוך נוכחות זה מצליח. איך? לא יודעת, בדרכם המופלאה של הדיוקים המתאפשרים. אם כך גם להיות בשמחה מתוך כוונה, שמחה שבאה מתוכי, שמחה פשוטה- גם זה אפשרי.
השנה אני שמה את השמחה, את אורו של הלב, בראש מעייני. השנה אני מתאמנת על הגמשת נוקשות הלב , על שחרור אחיזה, על שמחה מתוך היש המתקיים.
בערב ראש השנה החדשה אני בוחרת במילותיה של ימימה אביטל: "ניצבת מול השנה החדשה לחיות אותה בטוב כי נמצא טוב. לקוות לטוב לשנות לטוב".
שיהיה חג עם חיבור לשמחה ולהודיה, כי תמיד יש על מה.
שנה טובה.