תלמידותיי אשר מעבר לים ברכו אותי הערב ב"חג שמח". איזה חג? שאלתי, Thanksgiving ענו. חג ההודיה, איזה חג נפלא. בלי להיכנס לשורשי החג ולהיסטוריה האמריקאית, הרעיון של לעצור את שטף החיים כדי להודות הוא רעיון מבורך. האמריקאים עושים זאת פעם בשנה, אנחנו, היהודים, עושים זאת כל שבת וחג: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" תפילת הלל הגדול (תהילים קלו) המפרטת את כל הסיבות להודות לה', מהווה חלק מסידור התפילה היהודי, ומזכירה למתפלל בכל שבת וחג להודות. להודות על הטוב, להודות כי טוב, להודות כי הכול מגיע מחסד גדול. הכול, כלומר כל יום, בכל רגע, נעשה חסד, השאלה אם אני רואה אותו. בכל פעם שאני מלמדת אני מודה על החסד: על נשים נפלאות שמגיעות לאחר יום עבודה מאומץ, בשעת המרוץ של ארוחת ערב ומקלחות, מפנות להן זמן כדי לבוא ללמוד אצלי, ונותנות לעצמן ולי בערב מתנה של לימוד טוב. על נשים שממהרות בבוקר לארגן ולפזר ילדים במוסדות החינוך, שדוחות פגישות ומשנות מערכות, כדי שיהיה להן ולי בוקר של לימוד טוב. אני מודה על החסד הגדול שנעשה לפני כאשר נחשפתי עולמה של ימימה. על החסד הגדול שנעשה לי כשעולם התפילה נחשף בפני. על החסד שנעשה עימדי בכל ניסיון שעמדתי בו, התחזקתי ממנו, וגיליתי בעזרתו עוד טוב שקיים בתוכי, בעולמי ובעולמו של הקב"ה. ההודיה מאפשרת לי עצירה בתוך זמן של עשיה, היפרדות מעצמי והסתכלות על כל הניתן. כל הדברים שקיבלתי שבזכותם זכיתי להיות אני. ההודיה מאפשרת לי להיות כלי קיבול לטוב הקיים בעולם הזה, לראות אותו, ליהנות ממנו, להכיל אותו, לגדול בעזרתו עוד קצת. ההודיה מאפשרת לי מרחב נשימה במרוץ המטורף שנקרא החיים, מחברת אותי לכאן ועכשיו, לשמחה, לנתינה, לעצמי. אני מודה לנשות ניו ג'רסי המקסימות שהזכירו לי שכל יום יכול להיות יום חג, אם רק רוצים. בתמונה, רגע לפני התחלת השיעור: הוֹדוּ לַיהוָה כִּי-טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
תודה שאתם איתי. עכשיו ותמיד.