התקרבות

אחת המלאכות הפחות אהובות עלי היא ללכת לסופֶּר. החלק של לאסוף את המוצרים השונים עוד עובר מהר, אבל לחכות בתור בקופה... שם הסבלנות נעלמת במהירות. וככל שהסבלנות נעלמת גם השקט שלי נעלם ואני הולכת ומתרגזת, הולכת וסוערת, הולכת ומתרחקת מהמקום שלי אל עבר העומס הכועס. היום בשיעור למדנו מה קורה כשאני מתרחקת. בשפתה של ימימה קוראים לזה: דחייה "כל דחייה שווה אי דיוק, אי התקרבות" כשאני דוחה מישהו, או דוחה את המצב שאני נמצאת בו, אני מתרחקת. מתרחקת מהאחר, מתרחקת מהמקום הטוב שבי, מתרחקת מעצמי. ימימה מלמדת אותי שבכל פעם שאני מרגישה דחייה: חוסר סבלנות, כעס, עלבון, תוקפנות, סגירת הלב, זה אומר שהדחייה נמצאת בתוך המערכת שלי ואני מפנה אותה כלפי עצמי. מפנה את הקוצים שלי כלפי עצמי: כועסת על עצמי, מקטינה את עצמי, מחסירה מעצמי. כשאני עומדת בתור בסופר והעשן יוצא לי מהאוזניים, אני לא כועסת על הסופר, על הקופאית או על הלקוח שלפני בתור. אני כועסת על חוסר היכולת שלי להיות באי עשייה, אני חסרת סבלנות כלפי עצמי על שאני לא יעילה, אני תוקפנית כלפי הרעש הפנימי שמתעורר בי. הכעס הוא לא מחויב המציאות, הוא התגובה שלי על המציאות. יכולה להיות לי גם תגובה שונה: אם הייתי פוגשת בתור חברה טובה, היינו שוקעות בשיחה מעניינת ולא הייתי מתרגזת על זמן ההמתנה אולי אפילו הייתי מצטערת שהגיע כבר תורי. אז על מי אני כועסת בדיוק? את מי אני מענישה? מי חווה את הכעס וכל התחושות הלא נעימות שבאות איתו? מי נדקר מהקוצים שלי? בעיקר אני. מבינה שהכעס מעביר אותי ממקומי השקט לעומס הגועש. מבינה שאני רוצה לנסות להיפרד ממנו, מן הכעס הזה. אבל מה עושים איתו, עם כל הכעס? איך מתמודדים עם מה שהחיים מזמנים ונשארים לא סוערים, לא מתרגזים ולא מאבדים את המקום? ימימה עונה: "קודם כל להבין את ההתרוצצות והאי מקום שנמצאים בו כשנלחמים." קודם כל להבין שכל הכעס הזה, המלחמה הזו, המאבק הזה, מיותר לקיומי. מחליש אותי, מעייף אותי. בשבילי, לטובתי, למעני, כדאי לי להפסיק לכעוס. והשלב הבא הוא לחזק את ההפוך, את ההיפך של כעס ושל חוסר הסובלנות. לחזק את הסובלנות, את הקבלה, את השקט הפנימי. לחזק את הטוב המתאפשר לי. חיזוק הטוב יתפוס את המקום של העומס, הקבלה תתפוס את מקום הכעס, הסבלנות תתפוס את מקום הרגזנות. הרי אני יודעת שתורי יגיע תוך מספר דקות, אז לא עדיף שיהיו אלה דקות נעימות? איך אני יכולה להפוך את הדקות האלה לנעימות? אני יכולה לראות מה הן מאפשרות לי. לענות לשיחות בטלפון, לכתוב מייל, לכתוב לעצמי תזכורות להמשך היום או אולי אפילו לבהות באוויר, לחשוב מחשבות, זמן להרהורים וחלומות, לחבר אוזניות ולשמוע שירים, אלף ואחד דברים. דברים שנעימים לי, שטובים עבורי. המטרה היא להפוך את ההפוך. גם בסופר, גם בכביש גם מול אדם אחר. כשאלמד לחזק את הטוב שלי גם הכעס של השני לא יוציא אותי ממקומי, גם מילים לא טובות שיאמרו לי לא יפגעו בליבי, גם בוטות של האחר לא תנדנד אותי. כשאלמד להתקרב לעצמי אבין כמה מיותר לקיומי כל הכעס הזה, כל התוקפנות הזו, כל הסגירות הזו. כשאצליח להתקרב לעצמי ולהרחיק את הקוצים, בכל פעם קצת יותר, אכיר את המקום המתוק שנמצא בתוכי, מקום שמאפשר לי להישאר בשקט, בשמחה, בהבנה, בהחלטה להיות טובה. עד לפעם הבאה...